כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2017
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
היה לנו שבוע מופלא שהסתיים ב- אני לא יודעת מה.
בלינו יחד. יצאנו עם זוג חברים שלו. הם היו חמודים לאללה, ולמרות שהייתי לחוצה בטירוף, זה היה ערב מוצלח ונעים,
והם אמרו לו שעשיתי עליהם רושם של אינטלגנטית ומצחיקה וזה שימח אותי מאוד.
בהמשך השבוע הוא סיים איזה דבר משמעותי בעבודה, ובאותו ערב בישל לי ארוחה מדהימה מדהימה. אני מצדי הבאתי לו חבילת שוקולדים מסוג שהוא אוהב (ניחשתי וקלעתי בול!) ונתתי לו גם כרטיס שכתבתי בו משהו כמו "לכבוד סיום ה.... ולכבוד התחלות חדשות". הוא שמח מאוד מאוד. אחר כך היה לנו לילה מדהים. הוא לומד אותי במהירות מפתיעה. הוא מקשיב וערני לכל תנועה הכי קטנה שלי, ו... בקיצור, אנחנו משתפרים מפעם לפעם, וזה תענוג.
אחר כך חברים שלי שלא ראיתי הרבה זמן הגיעו מהצפון, ואני הצעתי לו להצטרף אלינו, והייתי נורא בלחץ, אני לא יודעת למה. בעיקר פחדתי שהם יהיו ציניים. החברים שלי יודעים להיות ציניים לאללה, וכשמישהו מבחוץ נקלע לזה, זה יכול להיות לא נעים. ביקשתי מהם להיות נחמדים. אמרתי להם, תתנהגו יפה. אני מאוהבת.
ואז הוא לא הגיע. כשהתקשרתי לשאול איפה הוא, הוא אמר שהוא מתנצל נורא, ושהוא בדרך, ושאחכה לו. הודעתי להם וחיכיתי. הוא איחר בשעה שלמה, ואני חיכיתי לו בבית ויצאתי מהכלים. הייתי עצבנית ונורא רציתי שיהיה לו תירוץ מעולה, שלא ינפץ אותי.
הוא הגיע כמעט בוכה. סבתא שלו שברה את האגן והוא נסע עם ההורים והם נתקעו שם והוא לא יכל להאיץ בהם לחזור. היית צריך להודיע, אמרתי לו. יכולנו לבטל. מותר לאחר, מותר גם לבטל, אבל היית צריך להודיע. אני מצטער מצטער מצטער הוא אמר שוב ושוב ושוב. אני סולחת, אמרתי לו, אבל אל תעשה את זה שוב. אני סולחת.
ואז נסענו לפגוש אותם, והם היו ציניים קצת, אבל בעיקר לא השאירו לנו מקום. כלומר, התנהלו בינהם (לא התראנו הרבה זמן, היה הרבה מה להשלים), ושנינו מצאנו את עצמינו קהל. הם לא ניסו להכיר אותו. הוא כמעט לא הוציא מילה. גם אני. גם האוכל במקום שהיינו בו היה מחורבן.
אחר כך חזרנו הבייתה, והוא שוב התחיל להתנצל, ושוב אמרתי לו שסלחתי, והוא אמר שהוא יפצה אותי, ואני אמרתי שהוא לא צריך, ושכבנו, והיה לי מעולה אבל הרגשתי שהוא מפצה, יוצר את העונג אבל לא לוקח בו חלק. אבל הוא אמר שטוב לו ואחר כך הציע לי חברות באופן רשמי ומשעשע. הסכמתי, ולרגע הרגשתי הקלה, אבל אז הוא אמר שהוא לא נשאר לישון, ונשארתי לבד עם המון סימני שאלה.
וכל השדים מתעוררים, ואני מותשת ומודאגת ועצובה ועצבנית. אחרי שהוא הלך ישנתי איזה 12 שעות וקמתי עם כאב ראש מטורף, ואיכס, וכל מה שרציתי לעשות היה לרוץ, שזה דיי מדהים. ככל הנראה, התמכרתי לריצה הזאת, ואולי הגוף שלי הפנים את הקשר בין שיפור ההרגשה והריצה. זה מנתק אותי ומנקה לי את הראש ומרגיע. ורצתי, ובאמת חזרתי קצת מאוששת, אבל אז הייתה לנו שיחת טלפון כזו מעפנה, שעסקה בעיקר בזה שהוא לחוץ מהלימודים שלו, והחוויה שלי ישר לקחה אותי לשיחת ברייקאפ, (..."פשוט אין לי זמן בשבילך בחיים שלי כרגע"), למרות שכנראה זו לא הייתה, אבל שוב חזר לי האוף, וכל השדים צועקים לי בראש מילים מהדהדות שאני לא רוצה להגיד.
ברור לי שיש ימים רעים. ברור לי שלא הכל יכול להיות לאבי דאבי. שהאכזבה שלי מיום שישי היא שלי, ושאולי בחוויה שלו קרה שם משהו אחר. שאני מוצאת חן בעיניו. שהוא מוצא חן בעיני. באמת שאני חושבת שהוא אוצר. אנחנו נהיה מעולים ביחד, אם נצליח ליצור את היחד הזה.
ועכשיו אני לא יודעת מתי אנחנו נפגשים, ואני לא מצליחה לנשום. אני צריכה להצליח לנשום בלי לדעת.
נראה לי שאני קצת בחרדה.
אוטוסוגסטיה: conflict is the genesis of creation.
ריצה:
סיימתי את שבוע 5 בריצה של 20 דקות רצופות. היה טוב. היה קשה, אבל אני חושבת שיכולתי להמשיך עוד קצת.
אני מתלבטת לגבי שעון הריצה. אני חושבת שאוותר על הגרמין בשלב זה, כל עוד אני בחד"כ אני לא באמת צריכה גיפיאס, והוא נראה לי כבד ומסובך מדי. אני לא רוצה להכביד על עצמי. אני חושבת ללכת על פולאר (F11 נשים, או F6 נשים), ולהשתדרג עוד חצי שנה ככה, אם וכאשר אמשיך לרוץ ואצא החוצה... נראה לי שזה הדבר הנכון לעשות.
| |
ארבעה
1.
בגלל שהבית מגיע כנראה לסף גבול היכולת שלו, בעלי הבית (אבא שלי ודוד שלי) החליטו שהגיע הזמן להתחיל לתכנן את מה שיבנו פה במקומו. זה תהליך שעתיד להמשך חמש-שש שנים, אבל זאת התוכנית. זה גורם לי לחשוב איפה אני רוצה להיות בעוד חמש או שש שנים. יש לי כל מני רעיונות, בכולם יש איתי בנזוג, וזה לא משנה כל כך איפה אנחנו גרים.המקום הזה, אני אוהבת אותו קודם כל כי הוא הבית שלי, כלומר, המקום המוכר, הפרטי, הנוח, האינטימי), וכל שאר הדברים הנפלאים שאיתו (המיקום, הגינה, הבוסתן, חבלי הכביסה, הלול, השכנה) הם הבונוס. הוא מודל ישן שיש בו הרבה ממה שארצה לבית הבא שלי, אבל על החדרים הקפואים בחורף ולוהטים בקיץ, הגג הדולף, הרצפה השוקעת, הצינורות החלודים... על כל אלה אני מוותרת בקלות. הסבתות יהיו איתי בכל מקום.
2.
הכרתי מישהו. הוא לא נראה כמו מישהו שאי פעם העלתי על דעתי שאוכל להמשך אליו, והנה- הוא עושה לי טוב. הוא מתוק וחכם וחזק ועדין. החזיקו לנו אצבעות.
הוא אומר: העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים: אלה שרצים, ואלה שמוודאים שלא תהיה להם סיבה לרוץ.
אני, בינתיים, רצה.
3.
יומן ריצה - שלוש ארבע.
קצת חששתי מהשבוע השלישי. הקפיצה נראתה לי גדולה מדי, ופתאום שני סטים ארוכים במקום שמונה קצרים... לא הייתי בטוחה שאני מוכנה. אבל בסופו של דבר, רצתי את האימון כולו כמו גיבורה. לא שלא היה לי קשה, אבל היה לי קשה בדיוק עד שכבר רציתי לעצור - ובדיוק האימון נגמר. זה אומר שהקצב טוב. התוכנית הזו מוכיחה את עצמה כמעולה.
השבוע, לראשונה הלכתי על מסלול עם מראה צידית. כשהצצתי עלי, ראיתי אותי רצה בצעדים קלים וגב זקוף, כתפיים משוחררות וחיוך. מאחורי דהר התחת שלי. הוא קילל ורטן ואני ניסיתי לברוח ממנו. בסוף, אתם תראו, אני אשאיר אותו מאחור.
את האימון השלישי של השבוע השלישי השארתי לסוף השבוע. החד"כ פתוח גם בשישי וגם בשבת, וחשבתי שזה עשוי להיות נחמד. זו הייתה טעות. כזכור, החד"כ נמצא ממש ליד העבודה, ומי רוצה לנסוע לעבודה בסוף השבוע?! אף אחד. יכולתי כמובן לרוץ בשכונה, אבל לא היה לי חשק, אז לא רצתי בכלל. וויתרתי לעצמי. במקום זה קראתי כל מני מגזיני RUNNER ישנים שגיסי השאיל לי, וגם את הeverything running book ממיטתי שטופת השמש. ככה יצא שלראשונה פספסתי אימון, וזה העלה שלל שאלות ותהיות. האם לחזור שוב על השבוע כולו? אולי להמשיך מהמקום בו הפסקתי? ואולי פשוט להמשיך הלאה?
היום, בעודי שוקלת מה לעשות בריצת הערב, גיליתי שלתוכנית יש פורום נחמד, וחיפשתי בו תשובות. בסוף החלטתי פשוט להתחיל את שבוע 4 כאילו סיימתי את שבוע 3. (שבוע 3 בנוי משלוש חזרות על אותו אימון, שרצתי אותו בהצלחה פעמיים... אז נראה לי שאפשר להתקדם). הפורום חזר וסיפר על שבוע 4 האימתני, שהרבה אנשים נשברים בו כי הוא קפיצת מדרגה, וביני לביני החלטתי שאני אנסה, ואם אני לא אצליח, אני אחזור בסבבה לריצות של שבוע 3. בסופו של דבר, החוק היחיד שלי הוא להקשיב לגוף ולהתקדם בקצב שמתאים לי. אף פורום לא ידע להגיד לי מה נכון בשבילי. אני ארגיש מיד.
באותו פורום מצאתי גם פודקאסט חדש, עם מוזיקה בסגנון אחר מהקודם. יהיה קצת מוזר לרוץ פתאום עם קול של ילדה במקום קולו המסוקס של רוב, אבל לשירים עם מילים יש אפקט מנטלי חשוב: הם מנתקים אותך מהנשימות והרגליים והשעון, ואת פשוט שרה לך (בלב, בלב) ורצה. רצה רצה. יהיה נחמד לגוון.
שבוע 4 כולל שני סטים של שלוש דקות ריצה- דקה וחצי הליכה- חמש דקות ריצה- שתיים וחצי דקות הליכה. כמו בתחילת שבוע שעבר, גם הפעם היה לי קצת קשה, אבל לגמרי אפשרי. לקראת הסוף האטתי קצת את קצב הריצה וסיימתי כמו גדולה. הרמתי ידיים באויר כשסיימתי, חייכתי כאילו קרעתי את סרט הסיום של המרוץ. הרגשתי שניצחתי את העולם, אבל החד"כ היה מלא באנשים, אז ישר ארגנתי את הידיים למתיחה תמימה למראה. החיוך, לעומת זאת, ליווה אותי עד הבית.
תוכנית: החלטתי להפסיק להשתגע עם הלו"ז. שיבצתי את הריצות בראשון, שלישי וחמישי אחרי העבודה. פילאטיס בשני ו/או רביעי, כרגע (עד סוף האימונים) בעדיפות שנייה.
תהייה: מוזר, חוץ ממני אף אחד בחד"כ לא עושה מתיחות אחרי הריצה.
החלטה: בסוף שבוע 4 - אמצע שבוע 5 אקנה לי שעון דופק לכבוד חצי הדרך (שבוע 5 מסתיים ב- 20 דקות ריצה).
4.
מחר יומולדת. מזל טוב. אחלו לי אושר ובריאות.
| |
(אזהרה: זה פוסט של קמתי נסעתי חזרתי נסעתי).
ביום החופש שלי מזג האויר היה מושלם. השמש זרחה והאויר היה קר וצלול. יום החופש שלי לא היה לגמרי יום חופש. הייתה לי רשימת משימות ארוכה ורציתי להצליח למחוק את כולה. דבר ראשון, על הבוקר, נסעתי לת"א, לאיכילוב. לא יודעת אם כתבתי כבר על המומחה מאמריקה שהציגו לו את המקרה שלי בביקורו בביה"ח לפני שבועיים. בכל מקרה, הוא הציע וכולם הסכימו שהמצב החיסוני שלי במגמת ירידה (איטית, אבל הולכת ומתדרדרת), ולמרות שמצבי הכללי טוב, הסטרואידים לא עוזרים, ולכן הגיע הזמן לנסות תרופה אחרת. אז קיבלתי מכתב וטפסים לתרופה אימונו-רפרסיבית אחרת (זה לא בסל, נקווה שהקופ"ח תאשר לי), והיי הופ המשכתי הלאה, מהרופאה אל האחיות, שם נתתי מדמי הטוב לטובת הניסוי של החיסון שפעת חזירים (התחסנתי לפני חודש, נתתי דם לפני, ועכשיו שוב- חודש אחרי. הם בודקים איך מערכות חיסון דפוקות מגיבות לחיסון, והאם יצרתי נוגדנים).
אחר כך חציתי את ביה"ח לכיוון המוזיאון. בדרך איש אחד ביקש ממני עזרה באיך מגיעים לארלוזרוב. הוא חשב שאני דוברת רוסית. לא דוברתי, אבל הבנתי מה הוא רוצה והסברתי לו לאט ועם הרבה ידיים.
בדרך עצרתי לקנות לי מיץ גזר, עם ג'ינג'ר. גם המוכר חשב שאני דוברת רוסית, ואמר לי ספסיבה ופג'לסטה. חייכתי אליו בנימוס ולא תיקנתי אותו, אבל התחלתי לחשוב שמשהו חשוד מאוד. אחר כך הגעתי למוזיאון ונפרדתי מימבה כסף, כדי לראות את התערוכה של צדוק בן דוד, שהייתה מהממת ומרגשת נורא. אין לי חשק להסביר לכם למה היא הייתה כזו. אני רק אגלה לכם שמאוד התחברתי לֵדברים שהאיש המוכשר הזה עושה, וש"שדה שחור" כמעט הביא אותי לכדי דמעות. אני ממליצה לכולכם להתגנב למוזיאון ולהציץ עליו.
אחר כך חזרתי לאוטו, לא לפני שקניתי לי קפה ומאפה, ארוחת בוקר, לדרך. מישהי בקפה חשבה שאני רוסייה. לא יכולתי לעזור לה כי לא הבנתי מילה ממה שהיא אמרה, אז אמרתי סליחה והלכתי לאוטו ונסעתי הבייתה.
מהבית קפצתי למועצה שלנו, לארגן לי תו חנייה (הכחול-לבן מגיע גם אלינו משום מה). אחר כך נסעתי למס הכנסה, לעשות תיאום מס. היה חסר לי טופס אחד (כמובן) אבל החלטתי לא לוותר ולחזור הבייתה להביא אותו (בכל זאת, חצי נקודת זכות). אבל היה צהריים והיו לי שעתיים עד שמס הכנסה יפתחו שוב, אז בדרך הבייתה עצרתי אצל אירה לטובת מניקור ושאלתי אותה למה לעזאזל כולם חושבים היום שאני רוסייה. אירה, רוסיה ומהממת, אמרה לי שיש בזה משהו. עגלגלות הפנים והעיניים הירוקות (!). שוב עניים ירוקות? אין לי עיניים ירוקות. כשאני מסתכלת במראה העיניים שלי חומות בהירות. אולי בשאר הזמן הן ירוקות? לא משנה. הייתי בדרכי הבייתה להביא את הטופס (פשלי דמוי?) אבל קודם קפצתי לסופר לקנות כמה דברים. בבית שמתי את הדברים במקום ואכלתי צהריים והזדרזתי חזרה למס הכנסה. היה מוקדם אז לא היה תור וכולם היו נחמדים. אף אחד לא דיבר אלי רוסית יותר.
משם נסעתי לקופת חולים, להגיש בקשה לאישור של התרופה החדשה. משם לרופא (מישהו בדיוק איחר לתור שלו והכניסו אותי במקומו! זה היה יום המזל שלי, בחיי). גם הוא נתן לי מכתב, ומשם חזרתי למשרד של הקופ"ח. עד שבוע הבא יהיו תשובות. משם חזרתי שוב הבייתה. בדרך נזכרתי ששכחתי לבקש מהרופא אישור לחדר כושר. לא התעצלתי ועשיתי אחורה-פנה, ושלחתי לו פתק עם המזכירה. תוך עשר דקות קיבלתי את האישור המיוחל.
אחרי כך זה, לסיום סיומת נסעתי לבקר את אחותי ואחייניותיי המהממות במושב אשר בהרים. חזרתי מאוחר מאוחר. זה היה יום טוב.
בסה"כ:
-איכילוב.
-מוזיאון ת"א.
-מס הכנסה (פעמיים).
- קניות בסופר.
- מניקור.
-קופת חולים (פעמיים).
- רופא משפחה (פעמיים).
- מועצה מקומית (פעם אחת)
- משפחה.
אני אוהבת להיות פרודוקטיבית. כמובן שעכשיו, ברטרוספקטיבה, אני מבינה שזה היה יום מוגזם לגמרי ועל אנושי, בדיוק מהסוג שאני לא אמורה לקחת על עצמי. כנראה שאני לא ממש מצליחה לעצור את הסוסים הדוהרים שלי, אבל בסה"כ במהלך השבוע דווקא מאוד השתדלתי. הצלחתי לצאת מהעבודה לפני חמש וחצי. ביטלתי אימון אחד (של פילאטיס) לטובת אימון ריצה (ולא עשיתי גם וגם וגם כמו בשבוע שעבר), ואפילו הצלחתי ללכת לישון בזמן (רוב הזמן).
ובאשר ל-
יומן ריצה- שבוע שני:
השבוע כלל שלושה אימונים (בראשון, שלישי וחמישי), שהתחילו ב- 5 דקות הליכה והמשיכו ב 6 סטים של [דקה וחצי ריצה- שתי דקות הליכה], ואז עוד 5 דקות הליכה לסיום.
סה"כ האימון: בערך 35 דקות. אני הולכת בקצב 6 ורצה ב-8.
אם שבוע שעבר הרגיש קל וסבבה, השבוע הזה התחילה העבודה, ואני התחלתי להתאמץ. הייתי אדומה יותר, מזיעה יותר, ומותשת יותר תוך כדי האימון. לא נתפסו לי השרירים או משהו, אבל בהחלט הרגשתי איך הסרעפת שלי פתאום לומדת לעבוד. לאורך שלושת האימונים לא הרגשתי אפילו פעם אחת שאין לי אויר או שקשה לי לנשום או שיש לי בחילה (שהם דברים שאני מכירה מנסיונות ריצה קודמים, כשניסיתי לרוץ מרחק גדול בבת אחת), ובסוף האימון היה לי את ההיי של האדרנלין וסחרחורת הריחוף הקלה. תענוג. באימון השלישי (היום), שבאמת הגעתי אליו עייפה במיוחד, הצלחתי בזכות הרצון להגיע לרגע הזה, של סוף הריצה, כשהחיוך הגדול מתפשט לי על הפנים הסמוקות. לגאווה של ההצלחה. לטפיחה העצמית על השכם. כיפאק היי.
מישהו בחד"כ הזמין אותי לדייט,
ועליו עוד יסופר (בחרוזים?) בבוא העת.
מבחינת אוכל, לפני האימון אני אוכלת חטיף אנרגיה. תיכף אחרי האימון,
באוטו בדרך הבייתה, אני שותה הרבה ואוכלת עוד חטיף אנרגיה או תמר,
ובערך ארבעים דקות אחר כך, בבית - ארוחת ערב חלבית, שיש בה חלבון (ביצה) ופחממה.
חוצמזה, עשיתי מנוי ובשבוע הבא תהיה לי פגישה חד פעמית עם מאמן אישי שיתן לי הנחיות לגבי המכשירים ויבנה איתי תוכנית אימונים. האמת היא שאני לא ממש בעניין של משקולות ואימוני כוח. אני עושה את הדברים האלה בפילאטיס, ומהחד"כ אני רוצה בעיקר סיבולת לב ריאה ובחור. נראה מה יהיה לו להציע.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
