~

הקדמתי, אז אני מחכה באוטו, במגרש חניה ליד הפארק הלאומי. בחוץ קר, אז אני לוקחת מעיל ויוצאת לשבת מול הבריכה. ירוצו הגברים לפני. אני מוחקת הודעות שכבר היו צריכות להמחק ומהרהרת. הנה אני בת שלושים.

בשקט ושלווה, בפיקניק משפחתי וזר כלניות שיניתי קידומת. לא היה לי כוח לארגן מסיבה רבת משתתפים, ובסוף התארגנו להם סביבי, כמו מעצמם, שלל ארועים קטנים של שמחה גדולה. בשבת היה הפיקניק ביער אשתאול, שהיה מהמם ושמשי ורגוע, וביום ראשון החברה במעבדה זימנו אותי לחגיגה, (זכרו בלי שאני אגיד שום דבר ואחד הבחורים אפילו אפה לכבודי עוגה! והוא לא מהסוג האופה. התרגשתי.) אתמול היה עוד יום כיף לכבוד היומולדת, עם שתי אחיותי אשר בהרים, שכלל קניות, (ויצויין במיוחד ביקור בחנות המפעל השווה (שווה!) של טריומף בירושליים, שמי שלא הולכת אליה פראיירית!), ועוד כל מני קניות ומטעמים (מרק ארטישוק ירושלמי!, קדירת בשר ביין אדום!). מחר, לסיום סיומת, אחגוג עם החברות שלי החמודות, בהופעה הכי שווה בעיר.

אם כבר מדברים על העיר, לא הייתי בתל אביב חודש לפחות. ווא. לא יאומן.

חוצמזה, הגורה חטפה דלקת באגן. זה היה מאוד כואב לראות אותה כואבת, ומסובך להוביל אותה (40 קילו שבקושי הולך) לוטרינר. אבל היא קיבלה זריקת וולטרן וגם כדורים אנטי-דלקתיים לשבוע, והיום מצבה הו-כה-מצויין שהיא השתובבה לה עם כדור משחק בכל הבית כמו גורה, והיא לא עשתה את זה שנים. (זה רע מאוד שהיא השתוללה כי היא אמורה להיות במנוחה מלאה, אבל זה היה משובב את הנפש אז השתוללתי איתה כמה דקות לפני שהוריתי לה לשכב ונתתי לה עצם של בקר לכרסם). עכשיו היא צריכה להתחיל לקבל מגה-גלופלקס של כלבים מדי יום, כדי למנוע ממצב הסחוסים שלה להתדרדר. יש דיל טוב באמאזון, אבל ממה שראיתי הם לא שולחים לארץ, אז נראה איך אתארגן על התרופה הזו.

אלה מתקני האוכל ושתיה לציפורים שהכנתי מתחתיות של עציצים. (זוכרים? בגלל הנקר מהפוסט שעבר. בתמונה הזו מקבלים גם קצת מושג לגבי הגזיבו שעליו מטפסות השושנים). הבריכה קצת קורסת מעומס המים. אני צריכה למצוא לזה פתרון. נתתי השנה לכובע הנזיר לגדול בכל חלקה טובה. הדשא מלא והערוגות מלאות ומתוכו מבצבצות הכלניות. אני אוהבת כשטיפות גדולות נקוות על העלים, מנצנצות אלי בבוקר אלף שמשות. אני אוהבת גם את עלי התלתן של החמציצים. נעים ללכת בזה יחפים.

במעבדה, הד"ר העזיבה את המאסטרנית שלה אחרי שלושה חודשי נסיון (היא באמת הייתה קצת סתומה). ככה, התפנתה מלגה, כלומר, אין מגבלות תקציב למימון שלי (שקודם הוגבל), וקיבלתי אור ירוק לבוא כמה שיותר, כלומר- כמה שאני יכולה ורוצה. אני עוד לא יודעת כמה אני רוצה. אני מניחה שאני אחליט משבוע לשבוע.. בטוח לא משרה מלאה, אין לי סבלנות. אחד הדברים המגניבים שהיו לי במחקר של התזה, הוא שלמנחה שלי לא היה איכפת כמה ומתי אני באה, כל עוד יש תוצאות. אז אחרי איזה זמן, פיתחתי יכולת טכנית ומנטלית לעבוד על שניים-שלשה פרוייקטים במקביל. ככה היה לי הספק טוב והרבה זמן פנוי. עכשיו, כשאני עובדת לפי שעות, אין לי אינטרס לעבוד מהר ויעיל. אבל אני לא יכולה אחרת. אני משתעממת מזמנים מתים, וכשאני יכולה לסיים תוך ארבע שעות משהו שיכל לקחת שלשה ימים, אני לא מאריכה אותו. בכלל, עכשיו בזמנים מתים אני נשארת ויוצאת מדעתי. הפתרון יבוא  (אולי)  בדמותו של מחשב אולטרה- נייד שעליו אני אעשה עבודות כתיבה בזמן שאני מחכה שהזמן יעבור. לפני חודש חשבתי שמה שאני רוצה עכשיו זו עבודה מסודרת, משרה מלאה ויציבה, אבל תכלס - כיף לי לגוון בין 4 העבודות שלי. בנוסף, מישהי שעבדתי איתה הציעה לי אתמול ללמד באיזו מכללה בסמסטר הבא ואם זה יסתדר והשכר יהיה נורמלי אני בטח אקח את זה.

לפעמים אני חושבת שזה לא יאמן איך כל מני עבודות מגיעות אלי מעצמן. חבל שזה לא קורה לי גם בתחומים אחרים.

מי שהטמין פקעות בנובמבר יפרח בפברואר! צבעונים בדשא.

סייפנים וכלניות (וגרניום) על יד דלת הכניסה. צריך לצבוע את המעקה (בשחור?).

וזה זר היומולדת הכי יפה בארץ.

בהתחלה כעסתי כי שקדיה, שהיא אחד העצים שאני הכי אוהבת בעולם, היא עץ מוגן.

אבל אז הובטח לי שזו שקדיה מחצר של איזה בית במושב  ולא מחיק הטבע, וזה פייס אותי.

 נ.ב.

תודה לכל מי שגילה עלי בפייסבוק (או זכר)  וברך ואיחל. למי שהתקשר כבר אמרתי תודה שבעל-פה, אבל בכתב עוד לא.

הלוואי וחצי ממה שאיחלתם לי יתגשם.

אתם יקרים, ושמחתם אותי מאוד.

 ליתוס.

1. בבוקרו של ערב חג, באו שניים, עם סולם, משור חשמלי ומצברוח טוב, כדי לגזום אצלי שני ענפים גדולים שחוסמים את האור: אחד של הפקאן, ואחד של האורן.

על הפקאן כבר כתבתי כמה פעמים, אבל אפעם לא סיפרתי על האורן. אולי זה בגלל שהאורן שלי, למרות כל הגודל שלו - לא שמים לב אליו. קצת כמו רקע של תמונה מלאת פרטים. הוא ענק וזקן ועומד בפינה של החצר ליד חבלי הכביסה ומסתיר ממני את השכנים, או אולי אותי מפניהם. וגם את השמש. ועוד מעט חורף והשמש יקרה.

הרעש היה נורא, והריח חריף וחזק. אני לא אוהבת כשגוזמים עצים. זה מכאיב. זה אלים.  ישבתי עם הקפה שלי מנומנמת והסתכלתי עליהם עובדים. השכנים מהבניין שמאחורי כעסו (שכן ערס: "יא בן זונה מה אתה עושה בשבע בבוקר?!") אחר כך ענף גדול נפל על חוט הטלפון של השכנה (השכנה: "לא נורא! לפחות יהיה לנו אור! אולי יהיו לימונים!") וחתיכה אחת גדולה על חבלי הכביסה שלי (אבא שלי: "אל תדאגי. אני אתקן לך").

עכשיו, אחרי כל זה, באמת נפתחו השמיים. הגזם פונה, תוקן הטלפון של השכנה , חבלי הכביסה שלי נמתחו, ויש אור. המון אור. זה יהיה טוב לצמחים, אבל אני עוד אצטרך  להתרגל לנוף הבניין שמאחורי, לדיירים שבחלונות, ולאפשרות החדשה שמישהו יכול לשבת, ולתצפת לי לתוך החצר.

ריח דבק ואורן.

2. ליקר שסק. כי עברו 5 חודשים, ובאמת כבר הגיע הזמן.

כל הסוכר כבר נמס, ורוב הגרעינים צפים.

צילמתי על אדן החלון במטבח, אבל עד היום הבקבוקים גרו באפלולית המחסן ונשכחו מלב.

מסננת הבד הזו הזכירה לי שפעם רציתי ללמוד גבנוּת. אולי זה יהיה הפרוייקט הבא.

קיבלתי סירופ גרעיני שסק צהבהב מהמם עם ריח חזק של אמרטו (ליקר שקדים).

אחר כך מהלתי (עם וודקה) ל- 30% אלכוהול, לקחתי נשימה עמוקה - וטעמתי.

זה יצא מעולה, מעולה מעולה, כיפאק היי.

זה היה אחלה פרוייקט.

קראתי לה. היא מבינה גם בלי שאגיד. לקחתי את הרצועה ונעלתי את הדלת. בינתיים היא רצה, מכושכשת כולה, לחכות לי ליד השער, מתרגשת כאילו מי יודע מה (טיול!!! כמו בכל ערב!!!). 

ואז פתאום לילי, שתמיד מלווה אותנו לאורך השביל (דרך התפוזים עד לפיטאיה)  ומחכה ליד השער כד שאנחנו חוזרות, החליטה שגם היא רוצה טיול. אז מה אם היא חתול. אז היא באה.

וככה הלכנו לנו ברחובות הריקים, בערב המופלא הזה, שיש בו ריח של גשם ורוח טובה של עוד-מעט-ראש-השנה, ו- תיכף-שבוע-חדש: בחורה (בסוודר דק), גורה (ענקית ומאושרת) וחתלתולה (תואמת, הרפתקנית מאוד).

אם הייתי רואה אותנו - הייתי נעצבת שאין לי מצלמה. זה היה מחזה נהדר!

צריך לשמור על פרופורציות.

עדכון למחרת: גם היום זה קרה.  :)