~

1. לזכור שבעלי התארים שמקשיבים לך הם אנשים.

א. הדוקטור, את מכירה אותו הייטב. נשוי ואב לשניים. אוהב לפרק מכשירים חשמליים. אגו מניאק. חסר טאקט. אוהב להגיד את המילה האחרונה. אוהב לצאת צודק. אוהב להתפלסף. הוא יוביל את הדיון למקום שלא תדעי לצאת ממנו. הפתרון: להסכים שהנקודה שהוא מעלה אכן מרתקת, וכדאי יהיה להתעמק בה במחקר המשך.

ב. הפרופסור הקדיש את חייו לנושא. הוא שוחה בחומר, אבל לא חקר מאז שנות השבעים. הוא לא מכיר את השיטות החדשות. הוא אוהב אותך ויודע שאת משקיענית. הוא ישאל אותך איך נראה לך שנכון יהיה להמשיך את המחקר. את התשובה הכנת מבעוד מועד. הוא עשוי לשאול גם על החומצה ההיא שהוא גילה שמעורבת בעניין. את תדעי מה היה הניסוי ומה היו התוצאות, אבל תסבירי בעדינות שאין להסיק מסקנות מרחיקות לכת. הדוקטור יקטול את המחקר ההוא. את תניחי להם להתווכח ותשדלי לא להתערב. אם הם יתעקשו, תגידי שיש מקום לבדוק את הנושא הזה שוב, בשיטות החדשות.

ג. האמריטוס. את לא מכירה אותו. הוא האורים והתומים של המחקר הזה. את מצטטת מאמרים שלו משנות השישים, והשבעים, והשמונים. אומרים שהוא נחמד. הוא בטח סבא, והנכדים שלו בטח מתים עליו. תזכרי את זה כשאת מסתכלת עליו. הוא בן אדם. ותפסיקי לקרוא לו אמריטוס. גם כן שם מפוצץ. הוא ישאל אותך על הקשר של מוטמעים מינרלים ופיטוהורמונים למחקר שלך. בזה הוא מתעסק. הוא עשה הרבה עבודה על יחסי מקור מבלע. תכיני תשובות.

ד. ראש המחלקה - את מכירה אותו בתור זה שצועק במסדרון. זה קצת מבהיל אותך אבל הפרופסור והדוקטור אומרים שהוא נחמד. הוא מבין בתחום. את לא יודעת מה הוא ישאל אותך, אבל היום תנסי לראות מה הוא פרסם בשנים האחרונות. הוא בטח ישאל על משהו מולקולרי. את יודעת מה עשית. יהיה בסדר.

ה. ראש החוג - אין לך מושג מי זה, או מה הוא חוקר. הוא כנראה מכיר את העניין ברמת הידע הכללי. את לא בטוחה בכלל שהוא יהיה, אבל אם כן - הוא עשוי לשאול שאלות ענייניות על הדברים שתציגי. המצגת שלך טובה. את לא בטוחה שהוא בכלל יהיה שופט פעיל, אלא יותר "שומע חופשי". אל תפחדי ממנו.

ו. הדוקטור השני, הוא לטובתך, ואין לו כוח שיפוט. הוא ירגיע אותך רגע לפני שהכל יתחיל, כמו שהוא עשה שלשום, כשהוא אמר לך לא לדאוג, ושיהיה בסדר. תאמיני לו.  

2. לזכור שתוך שעתיים  זה אמור להגמר.

עשרים דקות פרזנטציה. שעה-שעה וחצי של שיחה, אולי קצת יותר. הם ישאלו, את תעני. בטוח ישאלו משהו שלא תדעי לענות עליו. תזכרי לקחת אויר ולחשוב. תזכרי שגם אם לא ידעת משהו, זה בסדר. זה בסדר. זה לא אומר עליך שום דבר.

3.  לזכור שזה רק 20% מהציון.

40% היא העבודה שכתבת, שיצאה לגמרי לא רע, ו- 40% הוא ממוצע הציונים שלך, שהוא יפה מאוד.

את מבינה? העיקר כבר מאחוריך.

4. לזכור שלא באמת חשוב כמה תקבלי.

זה לא באמת משנה. זה לא אומר עליך כלום. שום גורל לא נחרץ.

במיוחד עכשיו, כשאת כבר לגמרי יודעת שאת לא ממשיכה לדוקטורט.

מאסטר יהיה לך בכל מקרה.

או כמו שאמר בן-דודי היקר לפני שנים, בעודו חורש למבחני הסיום ברפואה: "גם מי שיעבור בנקודה יהיה רופא".

5.לצאת קצת לגינה.

העולם, שהתנתקת ממנו בתחילת השבוע, פורח בשיא הכוח.

תהיי בזה קצת.

שביל הכניסה שלי, היום אחר הצהריים.

6. לזכור לשמור על פרופרוציות

מה שאת יודעת את יודעת, ומה שאת לא יודעת את לא יודעת וזה לא הופך אותך ליותר או פחות.

זה הופך אותך למי שאת, ומי שאת נהדרת

ושום דוקטור, פרופסור או אמריטוס לא יוכלו לשנות את זה.

הכתיבה האחרת שלי, זו היבשושית נטולת המטאפורות, חזרה מהמנחה שלי, לעוד סיבוב של תיקונים. הגרסה הבאה תהיה (אולי) הגרסה הסופית, שאז תשלח להערות של שני המנחים האחרים. יש לי עוד עבודה על הטקסט, וגם על התמונות. אני גם צריכה לקרוא עוד אי אלו מאמרים. ולשנן כמה דברים. ולהתמלא בבטחון עצמי. ולהכין מצגת. ולעמוד מול חמישה או שישה חוקרים ולהגן על התזה. וכל זה עד סוף דצמבר, אלוהים אדירים. אז במקום כל זה אני רואה קולנוע, מסדרת את הארון, מודדת את כל הכובעים, מכינה עוגיות. שותה תה. חושבת מחשבות. כותבת פוסטים. קובעת דברים עם חברים. נכנסת ללחץ (כי תיכף נגמרת לי המלגה ואין לי גרוש ואני עוד לא יודעת מה אני רוצה להיות). לוקחת נשימה עמוקה. מלטפת אחת. ועוד אחת. ועוד אחת (יותר מדי). שותה תה. וקפה. מחר אני אתחיל. באמת.

.

(פה אמור להיות סרטון)

ובאשר לבעיה עם הבלוגינג הזה,

אני כותבת ודברים שטוחים מקבל עומק. רגע חולף מקבל נצח.

פלש מחשבה קצרצר, הופך לאלומה קטנה משוטטת באולמות חשוכים עצומים.

בועות סבון מתגבשות לכדורים של זכוכית

ומתנפצות.  דברים נכתבים הרבה יותר ממה שהם באמת.

היום היה לי סמינר, כלומר, קיבלתי מאמר והייתי צריכה להכין מצגת ולהעביר אותה, ואחר כך לנהל דיון. הנוכחים היו כעשרים מאסטרנטים ודוקטורנטים, כולם ביולוגיים (מכל מני סוגים, בעיקר מולקולריים, אבל היו שחוקרים בע"ח והיו צמחים והיו מיקרוביולוגים), ושני המנחים, דוקטורים, שתפקידם היה להתקיל בשאלות ואחר כך לתת ציון.

בדרך כלל אני מעולה בדברים האלה. חצי מהחיים שלי עבדתי בהדרכה (ווא. זה באמת חצי מהחיים שלי!) ככה שאני טובה בלדבר מול קהל. אין לי בעיה עם המחשב, אני יודעת לבנות מצגות, ואין לי בעיה לקרוא מאמרים באנגלית. אני גם אלופה בלמצוא חומר באינטרנט. זה גם היה השיקול שלי בסמסטר הזה, כשבחרתי רק קורסים שדורשים סמינר ואין בהם מבחן. סמינר אמנם דורש הרבה יותר השקעה, אבל כשאני מכינה סמינר אני גם לומדת יותר תוך כדי, גם לא שוכחת הכל שניה אחרי שסיימתי, וגם הציון שלי יוצא הרבה יותר גבוה.

אלא שהפעם השארתי (במודע או שלא במודע) הכל לרגע האחרון. גיליתי אתמול שאני מרצה היום, וישבתי מהבוקר עד הלילה לקרוא את המאמר ולבנות מצגת ולהפנים את החומר. זה יצא טוב ביחס לכמות הזמן שהשקעתי בזה, אבל לא טוב כמו שזה יכול היה להיות.

מתוך המצגת שהעברתי היום. אני מקווה שאף אחד שהיה שם לא קורא אותי פה. אם כן - התוודו.

אם את הבחורה המתולתלת שיושבת מאחורה- הפסיקי לקרוא מיד!

אז העברתי את המצגת אחרונה. לפני הייתה הרצאה כל כך מסובכת ומשעממת, שכולם נמנמו. אף אחד לא שאל אף שאלה, ולא היה דיון של ממש. גם המנחה נימנמה אני חושבת, כי היא רק אמרה למציגים כל הכבוד על ההתמודדות עם התכנים הקשים, ועברנו אלי.

אז נתתי את המצגת. הלך דיי שוטף. פעם או פעמיים אמרתי גנים פאראלוגים במקום גנים אנלוגים, אבל מיד תיקנתי. לא נראה לי שמישהו שם לב (בהנחה שכולם ממש זוכרים מה ההבדלים). אלא שאז סיימתי, והתחילו השאלות. עניתי יפה (אני חושבת), ואז פתאום המנחה שאלה אותי אם יש לי ביקורת על המאמר שהצגתי. שאלה שהייתי צריכה להתכונן אליה, ושכחתי, ולא תכננתי תשובה עליה מראש. אוף, איזו טעות.

אז, בצעד אסטרטגי שגוי, בחרתי להיות בצד הסנגוריה (שהוא, כך בדיעבד, תמיד הצד המתגונן, שצריך לעמוד מול מתקפה), ואמרתי שבסה"כ, בגלל השימוש בשיטות ביואינפורמטיות, קצת קשה לתת פה ביקורת על השיטה, כי אף אחד לא ילך ויבדוק אם האלגוריתם שהריצו לא שגוי, ובסה"כ אני חושבת שהמחקר הזה עושה עבודה יפה, ראשונית אמנם, אבל כזו שנותנת המון כלים למחקרי המשך. ואז היא אמרה שהיא דווקא חושבת שזה מאמר דפוק (לא במילים אלה כמובן) והתחילה להסביר למה, ותכלס, היא לגמרי צדקה, אבל אני כבר הייתי בצד הסנגוריה, ואז כל האולם התחיל להתדיין בסערה, וכולם אמרו עוד ועוד סיבות למה המאמר דפוק, ותכלס, כמעט כל מה שנאמר היה נכון, ואני הסכמתי איתם וככה יצא שנסוגתי, שיניתי את דעתי הבלתי מגובשת, ותוך כדי זה ניסיתי עוד להשאר סנגוריה ולהגיד שבעצם העניינים לא כל כך גרועים כמו שהם מציגים אותם. האמת היא שגם עכשיו, כמה שעות אחרי, אני חושבת שביואינפורמטיקה זה כלי לגיטימי במחקר ביולוגי, וכן אפשר להסיק על פיו מסקנות, אפילו אם המחקר שהצגתי היה קצת יומרני ומרחיק לכת במסקנות שלו.

אבל תוך כדי הדיון הסוער (אנשים ממש צעקו אחד על השני! זה סימן שהיה מעניין ממש!) לא היו לי ההסברים מנוסחים בראש ובלהט הדיון לא היה לי זמן לחשוב ולנסח אז לא לגמרי אמרתי משהו חד וברור ומנוסח הייטב, ויצא כזה, הממ, מעפן. האמת היא שזה קורה לי הרבה פעמים גם בויכוחים אמיתיים, ובגלל זה אני כמעט ואפעם לא נכנסת לויכוח. אני לא חושבת שאני סתומה, אבל אני לא מתנסחת מספיק מהר וחד בעל פה בשביל לנצח בויכוח מהיר. לוקח לי זמן לנתח ולחשוב ולגבש עמדה מנומקת. אולי אני קצת מוּגבי.

עוד מתוך המצגת שהעברתי היום. אם את הבחורה המתולתלת שיושבת מאחורה- זו ההזדמנות האחרונה שלך ללכת מפה.

נו. לכי. עכשיו. באמת.

יצאתי משם בהרגשה ממש רעה. פיזית. כאב לי הראש וכאבה לי הבטן ורציתי לנסוע לים להרגע אבל נזכרתי שכבר קיץ ובים לוקחים כסף ויהיו שם המון אנשים וחם נורא. אז ישבתי במזגן של איזה בית קפה ושתיתי משהו קר והייתי קצת מבואסת. 

ידעתי מראש שההשקעה שלי בעניין הזה היא מינימלית, אני בחרתי לעשות את זה ככה, גם כי כבר נגמרו לי האנרגיות האקדמיות וגם כי הציון הזה לא שווה את זמן המחקר שלי או את שעות השינה שלי (שהפכו להיות שעות העבודה שלי). בחרתי לתת לסמינר הזה את מינימום הזמן שאני יכולה, אבל לא חשבתי שזה ירגיש כל כך גרוע, לעמוד שם, ולדעת שאני לא יודעת את התשובות הנכונות, ושיכולתי לדעת אותן לו הייתי מתכוננת כמו שאני עושה בדרך כלל.

ויש אחת מתולתלת שיושבת מאחורה, תמיד יש מישהו כזה, שבכל הסמינרים שלי שואלת תמיד את השאלות הכי מעצבנות, חכמות כאלה אבל קטנוניות, שהיא שואלת כדי להראות כמה היא חכמה, ואאאררגגגגג בא לי לתקוע לה את המקל של ההרצאה במצח ולשפד אותה על הקיר האחורי של האולם. מזל שאין לי יותר סמינרים להעביר השנה.

ועכשיו בקורס הזה יש גם להגיש עבודה על אותו המאמר, וזו ההזדמנות לעשות תיקון. וזה ידרוש הרבה עבודה. הרבה הרבה שעות מחקר ושעות שינה ושעות עבודה, כי אני כאילו צריכה להוכיח לעצמי את עצמי.  כמה עצוב שזה ככה.