~

1.

כל ההרצאה הוא דיבר על deatachment

ואני חשבתי עלינו, ושאולי אני הולכת לעשות

טעות נוראית.

אבל הבטן שלי ידעה והעור שלי ידע, והמוח שלי סתם התעקש להתערב.

הדיסוננס בין הרצון שזה יצליח לבין ההרתעות שלי היה חזק כל כך עד שאי אפשר היה לעמוד באמצעיתו עם מטה מונף

ולתת לעצמי לעבור.

אז בלילה, נסעתי לים.

הנחתי לכלבה להתרוצץ והתקשרתי.

אמרתי את האמת הגמורה: אני מצטערת על השבוע המרוחק הזה

חשבתי על זה לא מעט

יכול להיות שאני עושה טעות נוראית.

על החוף היו שני זוגות מתנשקים

וזוג זקנים אחד אחוז ידיים

שלושה בחורים קולניים בבגד ים

וחבורת בנות מקרקרות במעגל.

אחר כך ניתקנו.

אני הפשלתי את המכנסיים ורצתי פנימה.

הכלבה זינקה אחרי

ואחר כך עמדנו שם

בשרב שנשבר

גל ועוד גל

עד שכפות הרגליים שלי

נעלמו.

אני חנוקה תחת העול המטופש

של החשבון הפשוט:

מלגה של שלושת אלפים

שמונים ושמונה שקלים

(ושבעים וחמש אגורות)

לא תוכל להכיל

ארנונה, חשמל וטלפון, דלק וביטוח

ואוכל, גם לכלבה

ואינטרנט וקולנוע,

קוסמטיקה, גלולות, טיפולי שיניים

הופעות חיות וסושי וסל תרבות.

איך בשם הפמיניזם אני עוד מתווכחת איתו כשהוא רוצה לשלם כל הזמן?

המצב מחורבן: האושר הפשוט נמס לי

תחת המזגן.

(מזג תקרתי מקולקל

ובאוטו, בדרך,  

יקולל

מזגן שני מקולקל

בדרך כלל).

יש לי חור בג'ינס הנורמלי האחרון

ואין לי חצאית חדשה ואין לי סנדלים

ואין לי מנוי לעיתון לבטל. 

ואין לי כבלים.

יש לי חוב לא סגור של מתנת יומולדת

ובסוף השבוע החבר הכי טוב שלי מתחתן

ארבע מאות שקל זה מספיק ? 

מה אתם אומרים? נראה לי שכן.

המצב דיי מחורבן: אני נטולת עמוד שדרה כלכלי.

ההורים עוזרים בלב חפץ

אבל בגילי....

מה אני אגיד לכם?

זה מרגיש מחורבן.

היום ראיתי איך

אייזיק הטוב

משתפר

כלומר

איך

הידיים החיוורות שלו 

נאבקות ברצועות הבד הירוקות

ונשלחות

באין כוחות

לתלוש את

צנורות

הנשמה.

*

סבתא שלי עוד מחוסרת הכרה

יְשֵׁנָה. יְשָׁנָה וטובה.

*