~

 

לפצפונת עוד אין שם. זה כדי לא להקשר, אבל אני (כמובן) נקשרת. זה לא אומר שהיא תשאר. אני לא יכולה. אבל בינתיים, בינתיים היא נצמדת לגוף ומתכדרת בפינת הלב. אני אוהבת אותה ואוהבת הכי את הגורה, שהיא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים, בחיי. כל כולה טוב לב ורוך, באריזת ענק. היא מאמצת את הפיצפונת בליקוקים אין סוף, ושומרת עליה בחירוף נפש מפני הכלבים האחרים (תזכורת: אני אצל ההורים שומרת על הכלב שלהם, וגם הכלבה של נלו"ש בקרה פה היום, בקיצור - שמחה וששון על ארבע, שמונה, שתיים עשרה, שש עשרה רגליים).

 

בינתיים, הטריקולורית כבר אוכלת לבד ויפה (אני מעריכה שהיא בת ארבעה שבועות אולי), מוצאת בעצמה את דרכה לארגז החול, ובאינסטינקטים שמשאירים אותי המומה יודעת לנקות את עצמה בלשון ורדרדה ומתנפלת על אויבים דימיוניים או לא דמיוניים. על הקורדינציה עוד צריך לעבוד. מתוקה. היא מיועדת למסירה וכל זה, אז תתחילו לחשוב עלינו ועליכם.

 

חכו שתראו את הוידאו.

 

 

חוצמזה התחלתי לחבב את הטיולים עם הכלבים בעיר. אצלי ביישוב, הטיולים שקטים ובודדים מאוד. אין כמעט אנשים, ואם יש, הם בד"כ עוברים למדרכה הנגדית. כאן בעיר לעומת זאת, אני חולפת על פני עשרות בעלי כלבים, ילדים בחופש, זקנים על ספסלים. צמד הענקים שלי מעורר עניין גדול והטיולים מובילים לשיחות נעימות  עם אנשים זרים. נוט טו סלף.

 

אל דאגה. מחר בבוקר ינקו לי את העיניים עם צמר גפן רטוב.

 

 

זה וגם:

 

- בדיקת הדם אכן מעט משופרת. יופי.

- יש חצי התפתחויות לגבי העבודה, אבל הכל עוד פתוח וכמיטב מסורת המנחוס אני לא מספרת כלום עד שמשהו יהיה ברור וסגור.

בתמונה הזו רואים רגל שבורה, אבל גם נפיחות נוראית בצד שמאל. כנראה פגיעה באיזה איבר פנימי. רואים גם את הדימומים הפנימיים באזור הזנב.

בלילה הוא מת, לידי, בקן נייר טואלט מחומם, וזהו.

לא כתבתי מיד כי הייתי עצובה. עכשיו אני כבר בסדר. 

זה היה גוזל שנולד ונפל וניצל. ביומיים שהיו לו בעולם הזה, הוא היה אהוב ומחובק יותר מכל ציפור אחרת.

אני שמחה שנקריתי בדרכו, ואני שמחה שהכרתי אותו. הוא לימד אותי דבר או שניים על עצמי ועל החיים, על סיכויים קלושים ותקווה.

עשיתי למענו כל מה שיכולתי. כל מה שאפשר היה לעשות.

אני שמחה שקישרו לכאן בעמוד הראשי. האיחולים והמחשבות שלכם חיזקו אותי בקרב על החיים שלו, ורציתי להגיד לכם תודה שהייתם איתי,

וגם שאני מצטערת.

כל אחד מאיתנו יכול לעשות רק כמיטב יכולתו, אבל לפעמים אנחנו שוכחים עד כמה היכולות שלנו מופלאות. אנחנו חייבים להשתדל תמיד למען מה שיקר בעניינו. אני משתדלת. לפעמים זה מצליח יותר (כמו עם שרול ביום העצמאות, שהחלים ועף לדרכו, או שלושת הפרגיות שאחרי מבצע ההצלה חיו פה בדשא כמה שנים טובות.  והיתה גם את לילי , שהיא אמנם לא ציפור, אבל היא בהחלט הפכה לחיה שמנה ומאושרת). לפעמים זה מצליח פחות.  

הסיכוי, גם כשהוא קלוש, שווה את כל המאמצים שבעולם.

זהו זה.

תם ונשלם הסיפור העצוב

על גוזל שנפל

ועל מה שחשוב.

למי שעקב והולך לבלי שוב:

אני מאחלת

שלום וכל טוב.

לית.