~

 

 

 

 

 

יש סיכוי, כלומר, יכול להיות שמשהו בי נסגר בתוך קופסה והושם בתוך מקפיא. שמשהו מתוכי נעקר, נארז וקורר והאט ועצר. אני לא יודעת מתי. אולי זה קרה בשנתי, ואולי סוממתי ונחטפתי ונחתכתי ופורקתי והורכבתי מחדש. משהו ממני נחסר. המקום שנחתך הגליד, או אולי השאיר פס דק וחיוור לאורך החזה, כזה שלא רואים כשאני לבושה, וכבר הרבה זמן לא התפשטתי בפניו של מישהו שעשוי היה להבחין. בתת המודע שלי אמצתי את הסוף המר, ואני לא מאפשרת לעצמי שום טוויסט בעלילה. גם כשהטוויסט מוצא חן בעיני. אני משוכנעת מראש שאין סיכוי ושזה לא יצליח.

 

 

 

 

 

 

 

1. לזכור שבעלי התארים שמקשיבים לך הם אנשים.

א. הדוקטור, את מכירה אותו הייטב. נשוי ואב לשניים. אוהב לפרק מכשירים חשמליים. אגו מניאק. חסר טאקט. אוהב להגיד את המילה האחרונה. אוהב לצאת צודק. אוהב להתפלסף. הוא יוביל את הדיון למקום שלא תדעי לצאת ממנו. הפתרון: להסכים שהנקודה שהוא מעלה אכן מרתקת, וכדאי יהיה להתעמק בה במחקר המשך.

ב. הפרופסור הקדיש את חייו לנושא. הוא שוחה בחומר, אבל לא חקר מאז שנות השבעים. הוא לא מכיר את השיטות החדשות. הוא אוהב אותך ויודע שאת משקיענית. הוא ישאל אותך איך נראה לך שנכון יהיה להמשיך את המחקר. את התשובה הכנת מבעוד מועד. הוא עשוי לשאול גם על החומצה ההיא שהוא גילה שמעורבת בעניין. את תדעי מה היה הניסוי ומה היו התוצאות, אבל תסבירי בעדינות שאין להסיק מסקנות מרחיקות לכת. הדוקטור יקטול את המחקר ההוא. את תניחי להם להתווכח ותשדלי לא להתערב. אם הם יתעקשו, תגידי שיש מקום לבדוק את הנושא הזה שוב, בשיטות החדשות.

ג. האמריטוס. את לא מכירה אותו. הוא האורים והתומים של המחקר הזה. את מצטטת מאמרים שלו משנות השישים, והשבעים, והשמונים. אומרים שהוא נחמד. הוא בטח סבא, והנכדים שלו בטח מתים עליו. תזכרי את זה כשאת מסתכלת עליו. הוא בן אדם. ותפסיקי לקרוא לו אמריטוס. גם כן שם מפוצץ. הוא ישאל אותך על הקשר של מוטמעים מינרלים ופיטוהורמונים למחקר שלך. בזה הוא מתעסק. הוא עשה הרבה עבודה על יחסי מקור מבלע. תכיני תשובות.

ד. ראש המחלקה - את מכירה אותו בתור זה שצועק במסדרון. זה קצת מבהיל אותך אבל הפרופסור והדוקטור אומרים שהוא נחמד. הוא מבין בתחום. את לא יודעת מה הוא ישאל אותך, אבל היום תנסי לראות מה הוא פרסם בשנים האחרונות. הוא בטח ישאל על משהו מולקולרי. את יודעת מה עשית. יהיה בסדר.

ה. ראש החוג - אין לך מושג מי זה, או מה הוא חוקר. הוא כנראה מכיר את העניין ברמת הידע הכללי. את לא בטוחה בכלל שהוא יהיה, אבל אם כן - הוא עשוי לשאול שאלות ענייניות על הדברים שתציגי. המצגת שלך טובה. את לא בטוחה שהוא בכלל יהיה שופט פעיל, אלא יותר "שומע חופשי". אל תפחדי ממנו.

ו. הדוקטור השני, הוא לטובתך, ואין לו כוח שיפוט. הוא ירגיע אותך רגע לפני שהכל יתחיל, כמו שהוא עשה שלשום, כשהוא אמר לך לא לדאוג, ושיהיה בסדר. תאמיני לו.  

2. לזכור שתוך שעתיים  זה אמור להגמר.

עשרים דקות פרזנטציה. שעה-שעה וחצי של שיחה, אולי קצת יותר. הם ישאלו, את תעני. בטוח ישאלו משהו שלא תדעי לענות עליו. תזכרי לקחת אויר ולחשוב. תזכרי שגם אם לא ידעת משהו, זה בסדר. זה בסדר. זה לא אומר עליך שום דבר.

3.  לזכור שזה רק 20% מהציון.

40% היא העבודה שכתבת, שיצאה לגמרי לא רע, ו- 40% הוא ממוצע הציונים שלך, שהוא יפה מאוד.

את מבינה? העיקר כבר מאחוריך.

4. לזכור שלא באמת חשוב כמה תקבלי.

זה לא באמת משנה. זה לא אומר עליך כלום. שום גורל לא נחרץ.

במיוחד עכשיו, כשאת כבר לגמרי יודעת שאת לא ממשיכה לדוקטורט.

מאסטר יהיה לך בכל מקרה.

או כמו שאמר בן-דודי היקר לפני שנים, בעודו חורש למבחני הסיום ברפואה: "גם מי שיעבור בנקודה יהיה רופא".

5.לצאת קצת לגינה.

העולם, שהתנתקת ממנו בתחילת השבוע, פורח בשיא הכוח.

תהיי בזה קצת.

שביל הכניסה שלי, היום אחר הצהריים.

6. לזכור לשמור על פרופרוציות

מה שאת יודעת את יודעת, ומה שאת לא יודעת את לא יודעת וזה לא הופך אותך ליותר או פחות.

זה הופך אותך למי שאת, ומי שאת נהדרת

ושום דוקטור, פרופסור או אמריטוס לא יוכלו לשנות את זה.