~

לרקדן לקח בדיוק שתי דקות מהרגע שבו הוא פקח את העיניים לרגע שבו הוא השתתק. הכתף שלו הייתה פרוקה והמופע שלו קרוב. הוא שכב על הפרקט כואב ומזיע, יפה כמו רקדן. אחר כך הוא קם ויצא, משאיר את הכמיהה שלו שרועה על רצפת הסטודיו, מורגלת בבוהק פנסי תאורה יותר מבחילופי מבט. בתור מספרת יודעת כל הייתי יכולה אם הייתי רוצה, אבל אני לא כותבת אותו. מה בדיוק חשבתי לעצמי? מה לי ולרקדנים, נו באמת.

אבל את אלעד כן כתבתי, כי לאלעד לקח בדיוק שתי דקות מהרגע שבו הוא הציג את עצמו לרגע שבו הוא אסף אותי והצמיד אותי אליו. טוב, לא הייתה ברירה. ירד מבול ורק לי הייתה מטריה. "תראי אותנו. מצחיק", הוא אמר. "מביך", אמרתי. הלכנו ככה מחוייכים עד שהמבול הפך לסערה וברחנו ממנה לתוך המחסה הצהוב שלי, בלב הבוסתן. רבע שעה אחר כך אלעד כבר הסביר לי איך הוא חושב שצריך לסדר שם את הרהיטים, ולקול מחאותי הסכים להסתפק בלחבר את הטלויזיה והדיוידי לרמקולים של המערכת, להדליק את התנור, לשלוף בעיניים עצומות סרט מעולה, להעלות מאתיים טרקים מהדיסקונקי למערכת, למזוג לי יין ולחסל את כל האוכל שהיה במקרר, לעשן משהו משמח ולהרדם על הספה.

.

אולי זה כמו שכשקוראים חוזרות המילים.

.

קניתי המון ספרים: וולבק, המנגווי, ז'ורז' פרק, לאה גולדברג, יהודית רותם, עוזי וויל, נעם זיו, להיא לפיד וגם פדרו אלמודבר.  פאטי דיפוזיה מזכירה לי קצת את רותי שרמוטי, אבל עוד לא קראתי מספיק בשביל להמליץ.

בבית הקפה הקטן שליד הקולנוע האורות תמיד עמומים, ובזמן הקצר שלפני הסרט היא יכולה להרגיל את העיניים לעבור מהאור הבהיר של הרחוב לחשכה הגמורה של האולם. מלצרית חמוצה מושיטה לה תה והולכת, והיא מערבבת בתנועות מהירות את הסוכר ומדליקה סיגריה אסורה. "זאת עם הכובע", הם קוראים לה. שיהיה.

גם בקופה כבר מכירים אותה. "ארבע עשרה באמצע", היא מזכירה להם בכל זאת, ולוקחת נשימה עמוקה כשהם שואלים כמה כרטיסים.

"רק אחד", היא לוחשת לתוך הזכוכית, ובתוכה חורצות המילים כמו ציפורניים. היא מביטה ביד שפעם הייתה שלה מגישה את הכרטיס לסדרן, נכנסת לאולם הריק ומתיישבת. 

היום קלינט איסטווד, פרדיננד, היא מחייכת, מניחה את הכובע על הכסא שלידה ועוצמת עיניים. זה הוקרן בשנת 92. היא זוכרת, והיא לא תפקח אותן עד שהסרט יגמר.