1. שתיתי קפה בגינה, ברוח הפראית הזו, כששמעתי מישהי אומרת "אלוהים, תראה כמה. אם רק היה אפשר לקטוף". חייכתי וצעקתי אליה: "אפשר לקטוף. צריך רק לבקש" והיא ענתה לי: "באמת?" אמרתי לה: "בטח. בואי מסביב", והיא באה מסביב עם הילדה שלה, הקטנה, ופתחתי לה את השער והובלתי אותה לעץ השסק, והושטתי לה שקית כחולה ואמרתי לה: "תקטפי לך כמה שאת רוצה". והיא אמרה לי: "באמת?!" ואמרתי לה: "כן. אני לא עומדת בקצב, וחבל שהם ירקיבו על העץ". אחר כך הוספתי לה לשקית עוד כמה לימונים. אחר כך סיימתי את הקפה שלי והתיישבתי ללמוד.
2. ובעודי לומדת לומדת לומדת (מבחן בשישי שבגינו אני מתאפקת מלכתוב, אבל אלוהים יעזור לי, אני לא מבינה כלום ב HPLC ו GC ו TLC ו MS וכל השאר. אני מקווה שהלילה, מקסימום מחר, כל המידע הלא באמת חיוני הזה ימצא את מקומו בפאתי המוח השלי) פתאום טלפון לנייד שלי מקידומת חו"ל. "הלו?", "שלום!! ליתוס?", "כן, מי זה?", "שחר".
3. אההההההההההההה.
4. על שחר כתבתי כמה פעמים, מאוד מזמן, אי שם בתחילת הבלוג. מאז עברו הרבה הרבה (הרבה) מים בים. תיכף אביא את הלינקים. בינתיים אקצר תקציר.
5. שחר ואני עבדנו ביחד. זה היה אחרי שהשתחררתי, וחסכתי כסף לנסיעה לחו"ל. עבדנו בתור מדריכי טיולים באותה חברה. הוא גדול ממני בעשר שנים, והיה תמיד "אחראי טיול". תמיד היתה ביננו איזו כימיה מרחפת, מן קליק כזה סודי של מבטים שובביים, שאפעם לא מומש. אחר כך נפרדו דרכינו. אני נסעתי לטייל שנה, והוא נעלם, ואני החלפתי טלפון ולא היה לי עוד את המספר שלו. אחר כך, יום אחד, ארבע שנים אחר כך, הוא התקשר. (הנה לינק) .
6. הייתי בשוק. הטלפון הזה עורר בי המון געגוע. הוא עבר לעבודה אי שם במדבר, לא רחוק מאילת. ופטפטנו לנו כמו שני חברים שלא דיברנו שנים, ואחר כך שוב שתקנו, וכמה חודשים אחר כך הוא התקשר אלי ממילואים. שיחה עצובה. (כתבתי גם על זה).
7. שלושה חודשים אחר כך, נסעתי לצלול באילת. הרמתי אליו טלפון וקבענו להפגש. לא היה לי ספק מה הולך לקרות במפגש הזה. ישבנו על הים והשלמנו פערים של שנים (עבודות, אהבות, מה קורה עם מכרים שפעם היו משותפים) עד שירד החושך. אחר כך נסענו בסוברו טרנזיט המתפרקת שלו מחוף הים לאפלולית נחל שלמה. אחר כך היו זממים. לי לא היה ספק. הוא היה קצת מופתע, אבל לא אכזב. היה הזוי. למדתי שההבדל בין המציאות לפנטזיה היא סוגיית האבנים בגב והקור המדברי של אחרי שהנשימה חוזרת. ואחר כך לחשתי ביני לבין עצמי: סגירת מעגל ותו לא. וידעתי שאין עתיד. אין עתיד.
8. ואני חזרתי למרכז, והוא למדבר. ושוב לא דיברנו. חשבתי שזהו זה. יצא הבחור מחיי, ונשאר זכרון מתוק וחוויה בלתי נשכחת. עברה שנה וחצי של דממת אלחוט (ואיבדתי את הנייד ואיתו, בין השאר, גם את המספר שלו), והנה היום- טלפון משחר.
9. אז אחרי שהוא שאל מה אני עושה והאם אני נשואה וכל זה, ושנייה לפני שאמרתי לו: "תאסוף את עצמך ובוא לכאן עכשיו, אני חייבת לראות אותך. עברו כמעט שנתיים מאז החלפנו מילה", הוא אומר לי: "ליתוסי, את לא תאמיני איפה אני". "איפה אתה?", שאלתי אותו, נזכרת בקידומת חו"ל שעל הצג. עכשיו תשמעו איפה הוא:
10. שחר, הנ"ל בכבודו ובעצמו, נמצא, באיי הבהמה. כלומר, באי אחד. אי קטן שקוראים לו GREAT HARBOUR CAY. והוא לא רק נמצא שם, אלא עובד שם, ולא סתם, אלא בתור ISLAND MANAGER, של איזו קבוצת משקיעים שהאי בבעלותם. איך זה קרה לו? סיפור מטורף. איזה אמריקאי עשיר הציע לו חוזה לשנה עם אופציה לשנתיים, כשפגש אותו במקרה במקום שהוא עבד בו בנגב. שחר חשב על זה שבוע, ארז את עצמו ואת חומי - ונסע. תמיד הוא היה נווד.
11. "ליתוסי, מתי את באה?", הוא שואל אותי, ומתאר לי וילה על המים וחופים כחולים כחולים וסירות מפרש, אמריקאים מפגרים ומקומיים פשוטים וגעגוע. ומתחשק לי לעזוב הכל ולנסוע אליו, ואני אומרת לו: "אני מסיימת את התואר ובאה", והוא אומר לי: "מוכרחה לסיים? בחייך, הייתי מת שתהיי כאן עכשיו. אני שולח לך כרטיס", ואני אומרת לו:"שחר, אני מוכרחה לסיים את התואר הזה. זה כבר עניין של כמה שבועות. אני לא מפסיקה עכשיו. אבל עשית לי את החודש עם הטלפון הזה. אתה חי בסרט, אמרו לך פעם? ", "אני באמת חי בסרט", הוא אומר לי. "בחיי".
12. ובראש השנה הוא יבוא אולי לבקר. ואין עתיד, אבל הנה הווה: על הפנים שלי חיוך גדול ונעים לי בבטן. ואיך עכשיו לעזאזל אני לומדת HPLC ו GC ו TLC MS ואת כל השאר?!?
GREAT HARBOUR CAY, THE BAHAMAS.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
