~

הקדמתי, אז אני מחכה באוטו, במגרש חניה ליד הפארק הלאומי. בחוץ קר, אז אני לוקחת מעיל ויוצאת לשבת מול הבריכה. ירוצו הגברים לפני. אני מוחקת הודעות שכבר היו צריכות להמחק ומהרהרת. הנה אני בת שלושים.

בשקט ושלווה, בפיקניק משפחתי וזר כלניות שיניתי קידומת. לא היה לי כוח לארגן מסיבה רבת משתתפים, ובסוף התארגנו להם סביבי, כמו מעצמם, שלל ארועים קטנים של שמחה גדולה. בשבת היה הפיקניק ביער אשתאול, שהיה מהמם ושמשי ורגוע, וביום ראשון החברה במעבדה זימנו אותי לחגיגה, (זכרו בלי שאני אגיד שום דבר ואחד הבחורים אפילו אפה לכבודי עוגה! והוא לא מהסוג האופה. התרגשתי.) אתמול היה עוד יום כיף לכבוד היומולדת, עם שתי אחיותי אשר בהרים, שכלל קניות, (ויצויין במיוחד ביקור בחנות המפעל השווה (שווה!) של טריומף בירושליים, שמי שלא הולכת אליה פראיירית!), ועוד כל מני קניות ומטעמים (מרק ארטישוק ירושלמי!, קדירת בשר ביין אדום!). מחר, לסיום סיומת, אחגוג עם החברות שלי החמודות, בהופעה הכי שווה בעיר.

אם כבר מדברים על העיר, לא הייתי בתל אביב חודש לפחות. ווא. לא יאומן.

חוצמזה, הגורה חטפה דלקת באגן. זה היה מאוד כואב לראות אותה כואבת, ומסובך להוביל אותה (40 קילו שבקושי הולך) לוטרינר. אבל היא קיבלה זריקת וולטרן וגם כדורים אנטי-דלקתיים לשבוע, והיום מצבה הו-כה-מצויין שהיא השתובבה לה עם כדור משחק בכל הבית כמו גורה, והיא לא עשתה את זה שנים. (זה רע מאוד שהיא השתוללה כי היא אמורה להיות במנוחה מלאה, אבל זה היה משובב את הנפש אז השתוללתי איתה כמה דקות לפני שהוריתי לה לשכב ונתתי לה עצם של בקר לכרסם). עכשיו היא צריכה להתחיל לקבל מגה-גלופלקס של כלבים מדי יום, כדי למנוע ממצב הסחוסים שלה להתדרדר. יש דיל טוב באמאזון, אבל ממה שראיתי הם לא שולחים לארץ, אז נראה איך אתארגן על התרופה הזו.

אלה מתקני האוכל ושתיה לציפורים שהכנתי מתחתיות של עציצים. (זוכרים? בגלל הנקר מהפוסט שעבר. בתמונה הזו מקבלים גם קצת מושג לגבי הגזיבו שעליו מטפסות השושנים). הבריכה קצת קורסת מעומס המים. אני צריכה למצוא לזה פתרון. נתתי השנה לכובע הנזיר לגדול בכל חלקה טובה. הדשא מלא והערוגות מלאות ומתוכו מבצבצות הכלניות. אני אוהבת כשטיפות גדולות נקוות על העלים, מנצנצות אלי בבוקר אלף שמשות. אני אוהבת גם את עלי התלתן של החמציצים. נעים ללכת בזה יחפים.

במעבדה, הד"ר העזיבה את המאסטרנית שלה אחרי שלושה חודשי נסיון (היא באמת הייתה קצת סתומה). ככה, התפנתה מלגה, כלומר, אין מגבלות תקציב למימון שלי (שקודם הוגבל), וקיבלתי אור ירוק לבוא כמה שיותר, כלומר- כמה שאני יכולה ורוצה. אני עוד לא יודעת כמה אני רוצה. אני מניחה שאני אחליט משבוע לשבוע.. בטוח לא משרה מלאה, אין לי סבלנות. אחד הדברים המגניבים שהיו לי במחקר של התזה, הוא שלמנחה שלי לא היה איכפת כמה ומתי אני באה, כל עוד יש תוצאות. אז אחרי איזה זמן, פיתחתי יכולת טכנית ומנטלית לעבוד על שניים-שלשה פרוייקטים במקביל. ככה היה לי הספק טוב והרבה זמן פנוי. עכשיו, כשאני עובדת לפי שעות, אין לי אינטרס לעבוד מהר ויעיל. אבל אני לא יכולה אחרת. אני משתעממת מזמנים מתים, וכשאני יכולה לסיים תוך ארבע שעות משהו שיכל לקחת שלשה ימים, אני לא מאריכה אותו. בכלל, עכשיו בזמנים מתים אני נשארת ויוצאת מדעתי. הפתרון יבוא  (אולי)  בדמותו של מחשב אולטרה- נייד שעליו אני אעשה עבודות כתיבה בזמן שאני מחכה שהזמן יעבור. לפני חודש חשבתי שמה שאני רוצה עכשיו זו עבודה מסודרת, משרה מלאה ויציבה, אבל תכלס - כיף לי לגוון בין 4 העבודות שלי. בנוסף, מישהי שעבדתי איתה הציעה לי אתמול ללמד באיזו מכללה בסמסטר הבא ואם זה יסתדר והשכר יהיה נורמלי אני בטח אקח את זה.

לפעמים אני חושבת שזה לא יאמן איך כל מני עבודות מגיעות אלי מעצמן. חבל שזה לא קורה לי גם בתחומים אחרים.

מי שהטמין פקעות בנובמבר יפרח בפברואר! צבעונים בדשא.

סייפנים וכלניות (וגרניום) על יד דלת הכניסה. צריך לצבוע את המעקה (בשחור?).

וזה זר היומולדת הכי יפה בארץ.

בהתחלה כעסתי כי שקדיה, שהיא אחד העצים שאני הכי אוהבת בעולם, היא עץ מוגן.

אבל אז הובטח לי שזו שקדיה מחצר של איזה בית במושב  ולא מחיק הטבע, וזה פייס אותי.

 נ.ב.

תודה לכל מי שגילה עלי בפייסבוק (או זכר)  וברך ואיחל. למי שהתקשר כבר אמרתי תודה שבעל-פה, אבל בכתב עוד לא.

הלוואי וחצי ממה שאיחלתם לי יתגשם.

אתם יקרים, ושמחתם אותי מאוד.

 ליתוס.

התגובה הראשונית שלי הייתה כעס. הסתובבתי, כיסיתי את הפנים בשמיכה ואחר כך בכרית, וכשלא היה לי אויר והצווחות קרעו מעלי את השקט, נכנעתי וקמתי. בתחתונים וגופיית סבא משכתי את הרצועה של החלון, לראות על מה המהומה. ארבעת העורבים המקומיים, שבימים כתיקונם יושבים על גגות השכנים ומשקיפים על החצר, יורדים לקחת פקאנים או לשתות מהקערה, עמדו על הברוש ועל חבלי הכביסה שלי, וצרחו. צרחו צרחו. ידעתי מה זה אומר, אבל קיוותי שזה מהצד השני של הגדר, אצל השכנים. אחר כך פתחתי את הדלת לראות.

ממש באמצע החצר שלי, ליד האבוקדו, עמד העורב הצעיר. כבר לא גוזל אבל עוד לא יודע לעוף. הכלבה ראתה אותו גם וזינקה אליו, סקרנית. הלהקה התחילה לצרוח בייתר שאת. אני קראתי לה לחזור, ולא יצאתי.

העורבים לא תקפו אותה, אבל הם כעסו. צווחו כמו משוגעים, עפו במעגלים נמוכים סביבה. אני יכולה להבין. עומדים שם ורואים את חוסר האונים של הגוזל שלהם, כעור ושחור ככל שיהיה, נוכח גורת הענק האימתנית. גם אני במקומם הייתי מגיבה באלימות. הגורה לעומת זאת, חמודה ופלגמטית, רחרחה את הגוזל בעדינות סקרנית, הבריחה אותו לאזור המחסן ואז עזבה אותו לנפשו וחזרה אלי מכשכשת. דווקא שמחתי על זה. עכשיו יכולתי לצאת מהבית, להוריד את הכביסה מהחבל, להאכיל את שרוליק ולהעריך את המצב. הגוזל מתחבא ליד המחסן, מתחת לעצי השסק. הלהקה שלו משקיפה, אבל לא צווחת כל עוד אני לא מתקרבת. אני מניחה שזה עניין של זמן עד שהוא יצליח לעוף מכאן. אני אחכה בסבלנות. אין לי עניין להסתבך עם עורבים.

באשר לשרול הקטן, הוא משמין ומגדל נוצות. הוא כבר חזק וטוב, שונא אותי כהוגן, מנסה לנקר את היד שלי כל אימת שאני מחליפה לו את המים. זה בסדר. אני שמחה שהוא לא נקשר אלי, ומחכה כבר ליום שבו אני אוכל לפתוח את דלת הלול ולתת לו לצאת ולעוף לדרכו. אין לי עניין להרגיל אותו לחברת אנשים. עכשיו, כשהוא בלול, הוא מוגן מחתולים ומוקף בציפורים אחרות, ואני מגיעה אליו רק פעם ביום לנקיונות והאכלות.

ולסיום - משהו מתוק:

הורדים בגינה פרחו בייתר שאת, ולכן החלטתי לנסות להכין ריבת שושנים. בנסיון הראשון, יצא לי סירופ. משהו בכמויות לא היה נכון, ולא היה מספיק פקטין. בנסיון השני, יצאה ריבה ג'לית מדהימה עם ריח מטורף של מי- ורדים (או מלבי, אם תרצו), וצבע משגע. הכנתי רק חצי צנצנת, כי (א) אני לא כל כך אוכלת ריבות, ו - (ב) זה היה נסיון-של-ורד-אחד.

למי שמתחשק לו גם להכין, הנה כמה טיפים: קודם כל, ורדים אורגניים, לא מרוססים, רצוי אדומים או ורודים, מהסוג הריחני מאוד. מפרקים את עלי הכותרת, שוטפים הייטב ומייבשים. אח"כ, עם מספריים, גוזרים את בסיסי העלים הלבנים. הם מרים.

השלב הבא הוא הבישול - לסיר קטן שופכים כמויות שוות של סוכר ועלים (אני עשיתי כוס וכוס) ורבע כוס מים ומיץ מלימון אחד (גדול). מבשלים על אש קטנה להרבה זמן. כמה? לא יודעת. אולי שעה. לא שמתי לב. כשהסוכר נמס מוסיפים את העלים, והם צובעים ומתרככים וכל העסק נהיה ריחני ומגרה. אפשר להוסיף סוכר וניל אם מתחשק.

אחר כך בודקים את הצמיגות - מניחים כפית מהריבה על צלחת קרה מאוד (אני שמתי צלחת במקפיא בזמן הבישול), נותנים לריבה להצטנן על הצלחת וחוצים אותה עם סכין. אם הריבה נסגרת מהר - היא דלילה מדי. כשזה קורה, מוסיפים לריבה המתבשלת חצי תפוח. זהירות: בתפוח יש המון פקטין, ואם לא תשגיחו - הריבה הדלילה שלכם עלולה להפוך ליציקה דביקה ובלתי אכילה בעליל. אז כמה דקות - ולבדוק שוב, עד שמוכן.

להוריד בזהירות מהאש, ולשפוך את הריבה החמה לתוך צנצנת מעוקרת (שנתתם לה לעמוד איזה חמש דקות, הפוכה בסיר עם מים רותחים). העניין הזה קצת מסובך כי הזכוכית רותחת והריבה רותחת, אז תזהרו. אחר כך סוגרים את המכסה (המעוקר!), ומניחים את צנצנת הריבה החמה הפוכה (על המכסה) עד שהסיפור מתקרר.  ככה, יווצר בצנצנת וואקום והריבה תשמר יותר זמן.

איזה כיף זה להכין ריבה. מי אוהב ריבה? אני עושה משלוחים.