~

היום יום-הולדת. אני בת עשרים ושמונה. קודם אלך להתקלח. אחר כך אתלבש ואשתה קפה בגינה שזורחת בה שמש חורפית. הכלבה תשתרע למרגלותי. אחר כך אני אודיע במעבדה שאני לא באה, ואתקשר לכל מי שהזמנתי כדי לבטל.  אחר כך אולי אבכה. מדי פעם יצלצל הטלפון, לאחל לי מזל טוב או לנחם. אני אגיד תודה לשניהם. בצהריים נתאסף ונלך להפרד מהגוף שפעם חייתה בו סבתא שלי.

"

אומרים שהזמן עובר מהר, אומרים שהזמן עובר לאט. אומרים הרבה דברים, אבל האמת היא שהזמן לא עובר. הזמן דורך במקום. זה לא הזמן, זה אנחנו שעוברים, מהר או לאט. הזמן הוא רק השלייה שממנה אנחנו ממשיכים לינוק.

וכשאנחנו נולדים, אנחנו מתים."

(ראובן מירן, זכרונות מעונה מתה).

זו הדלת. פתוחה.

זה החדר.

שתי מיטות. שתי נשים.

מי מהן היא סבתא שלי?

אני עוברת על פניהן וקובעת:

אף אחת.

אחר כך יוצאת.

מסדרון.

סליחה?

הנה שם.

זו הדלת, פתוחה.

(אותה דלת)

זה החדר.

שתי מיטות. שתי נשים.

מי מהן היא סבתא שלי?

אני מתרכזת.

האחת,

(עוד מעט אני אקרא לה סופיה)    (איזנט איט אירוניק)

פרועה ועצומת עיניים

מסיכת חמצן מעל גוף

גדול מדי, כבד וזר.

לאחרת

(עוד מעט אני אקרא לה אהובה)

פנים חיוורות, שמוטות לסת, נטולות שיניים,  רפויות לשון,

וידיים נפוחות מאוד, האחת סגולה (!)  האחרת מרטיבה את השמיכה אלוהים יודע במה, למחוק. לשכוח. לשכוח.

ורק המקום הרך שבין העורף לכתף

רק הוא מוכר. וקו השיער.

גם קו השיער.

אחר כך אני מוצאת גם את שמה

ואז (רק אז)

מעיזה ונוגעת.

מלטפת את הפנים, את הידיים,       

ואת המקום הרך שבין העורף לכתף.

היא נושמת כבד.

עוד מעט כולם יחזרו.

תגידו לי, בחיי תגידו לי

למה הייתי מוכרחה להסתכל חזק כל כך

למה הייתי מוכרחה

לשנן זכרון שאנסה כל חיי לשכוח.

ואיך אמצא אותה-שלי בתוך עצמה

בימים אחרים.

נדמה לי שהיא כבר איננה

בגוף שהשאירה 

חסר הכרה

הקוצב קוצב

והנשימות כבדות.

מאתמול, גם דלקת-ריאות

מהיום, גם חום.

עצומה וקטנה

היא מוטלת

קפואת ידיים תחת השמיכות.

נדמה לי שהיא כבר איננה.

.

בפנימית ו'

שוכבות במיטות

המיתות.