סבא שלי נפטר שש שנים לפני שנולדתי. מעולם לא פגשתי אותו. אני יודעת עליו מעט מאוד והוא לא ידע עלי כלום, אבל השאיר לי מזכרות. הוא עישן מקטרת וסיגריות עד יומותו. הוא עבד בסולל בונה, ובנה לעצמו חור למאפרה בקיר של השירותים, שיהיה לו נוח לעשן גם שם. בכל פעם שאני מסתכלת על החור הזה, אני מנסה לדמיין אותו. אני צריכה מתישהו לחלוב את אבא שלי, שיספר לי עליו עוד.
חור למאפרה בקיר של השרותים, וגם מתקן לנייר טואלט שהמצאתי, והוא מעולה, ואני מרשה לכל מי שרוצה להעתיק ולהנות: זה חוט שפגט שמושחלים עליו חרוזים, ובקצה קשור לו מקל. כשרוצים להשחיל / לשחרר גליל, דוחפים את הגלילים קצת למעלה, מסובבים את המקל כך שיהיה מקביל לחוט, ושולפים כמה גלילים שרוצים.
כשעברתי לבית הזה, לפני שנים, ועשיתי סדר במסמכים של סבתא, מצאתי מחברת. איכשהו, אף אחד לא התייחס אליה, והיא נשארה אצלי בארגז של המילים. אולי כי לא ממש הצלחנו לקרוא מה כתוב בה. אבא שלי לא יודע מספיק הונגרית, ואמא שלי לא הצליחה להבין את הכתב. המחברת מתחילה באוקטובר 1945 ונמשכת עד יום ההולדת של אבא שלי, באפריל 1948. כל כולה מכתבים. כשרק מצאתי אותה, ביקשתי מסבתא שלי השנייה, לתרגם לי ממנה. סבתא קראה כמה שורות והפסיקה מיד.
"זה אישי מדי", היא אמרה לי. "אני מכירה את שניהם, ואני לא יכולה".
מאז, המחברת נשכחה ממני, עד שהשנה, רגע לפני יום הולדת שישים של אבא שלי, נזכרתי בזה. החלטתי לשלוח לתרגום את המחברת. עשיתי סקר שוק והסתבר לי שתרגום זה עסק יקר, שכרגע אני לא יכולה להרשות לעצמי. בסופו של דבר החלטתי לתרגם רק את המכתב האחרון במחברת. התאריך שלו הוא יום ההולדת של אבא שלי, והוא מתחיל במילים "בני היקר". (הבנתי את זה בעצמי! המילים הספורות שאני יודעת בהונגרית הן מילות חיבה ושמות של מאכלים...). המכתב היה מדהים. אבא שלי התרגש מאוד. כולנו בעצם. הוא בן בכור, וסבא שלי כתב מהלב, והייטיב לכתוב. זו הייתה מתנה מעולה. שמחתי בה.
מאז, כל חודש אני מנצלת קצת מחסכונותי הדלים, ומתרגמת מכתב אחרי מכתב. המכתב השני שתרגמתי היה מכתב שסבתא שלי השאירה לסבא על שולחן הכתיבה, והוא הידק אותו למחברת. בין השאר היא כותבת לו:
...."היית לפחות משאיר את המחברת כדי שאקרא... אני יודעת שאתה מספר שם יותר מאשר לי כי אתה לא רוצה שאתייאש. חשבתי שלא אתן לך את השורות האלה לפני שאתה תתן לי, אבל שיניתי את דעתי: אשים על שולחן הכתיבה, תמצא את המכתב כשתעבור שם. עכשיו אלך לשכב כי אני רוצה לחלום אותך, יחיד שלי. "
מבינים? זה בכלל לא יומן.
לאט לאט מתגלה לי סיפור המחברת הזו. לאט לאט מתגלה לי סבא שלי.
במכתב שתרגמתי החודש, המכתב הראשון שסבא כותב במחברת, העניין ממש מתחיל להתבהר:
"יחידה שלי, יקרה!
עלה לי רעיון ביום משעמם אחר אחרי הצהריים, מכיוון שהיית רחוקה ממני. ישבתי לבד בבית, וחשבתי שאכתוב לך מכתבים ארוכים מדי פעם, כי כך אני יכול לדמיין לי שאת פה לצידי ואני מספר לך הכל. בזמן אחרון אני עצבני מאוד ואולי הכתיבה תעסיק אותי כי אני אוהב לחשוב עליך. עכשיו שאני כותב אליך, אני נזכר באחר הצהריים החורפי כשראיתי אותך. אני רואה אותך יושבת בקצה הספה ואם אני זוכר נכון, תפרת משהו. אז לא חשבתי עוד על כלום. באותו זמן הגעתי הביתה לחופשה והיה חסר לי מישהו לבלות איתו. אם אני זוכר נכון, אחרי זה נפגשנו אצל אדית ואחרי זה התחלנו לצאת קבוע. אי אפשר להגיד ממש קבוע כי היית עסוקה ולכן הייתי מחכה לך שעות בערבים הקרים של פברואר. כבר אז התחלתי להתגעגע אליך. חיכיתי לערב שאוכל לראות אותך שוב. עוד לא היתי בטוח ברגשות שלי. הרבה פעמים נלחמתי עם עצמי כי חששתי להתאכזב. אולי איזה גל של פסימיות כללית אחז בי ולחש לי באוזן כל הזמן שאזהר מאכזבות...." ( 19/10/1945)
.
זה סיפור על אישה צעירה שמתרגמת מחברת מתפוררת שכתב איש שהיא מעולם לא הכירה, לאישה שאהבה מאוד. זה סיפור על מכתבים שאישה כותבת לאיש שמעולם לא הכירה, ומניחה בשבילו על שולחן הכתיבה. כשהוא יבוא - הוא יקרא. זה סיפור על המרווחים שבין מכתב למכתב, בין אות לאות. בין כמיהה לאהבה לגעגוע. אלוהים יודע מה יהיה הסוף.
ובין דבר לדבר, היה לי דייט אחד מיותר (הוא לא הפסיק לדבר על פסטיבלים רוחניים, מודעות ושכינה...), כמעט-דייט אחד מוזר (פעמים הוא התנצל וביטל ברגע האחרון, ומיד הציע מפגש חלופי. בפעם השלישית ביטלתי אני. דיי. נגמרה לי הסבנות). הוא התקשר פתאום, שוב אחרי שנים של שתיקה (הוא בארץ, הוא במדבר, הוא שכח דברים שאני זוכרת הייטב), ופסח בא.
השבוע גם קיבלתי את העירוי השני, ובשורות טובות: נראה שאני משתפרת. ייתכן ובקרוב ננסה להוריד במינון התרופות. חוצמזה מחר אני נוסעת לראות את החברים של נטשה בימהמלח. כיף!!!
ומה עוד? חם. חם לי. חם לי מאוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
