~

היום הייתה רוח. מחר אוזן (הכלבה של אחותי) תבוא לסופשבוע ארוך, והבית יהפוך למקום מאוד שמח.  

אוזן חושבת שהיא בנאדם. טוב, מאז שהיא נולדה מדברים אליה כמו אל ילדה. תמיד מבינים אותה כשהיא מבקשת משהו, וכשרוצים שהיא לא תבין מדברים באנגלית. בינינו, גם אני הייתי מתבלבלת.

פוקי הכי אוהב שאוזן באה, כי יש משהו שאפשר לנשוך אותו והוא גם מחזיר. אוזן מחזירה עד שנמאס לה שיש לה פוקי תלוי על האוזן. אז אחרי שהיא נוהמת עליו והוא לא מבין, היא מתחילה להסתכל עלי ולעשות פרצוף של מסכנה. "הוא עוד קטן אוזן, תני לו צ'אנס", אני לוחשת לה, כשהוא דופק שיא אולימפי בריצת 600 מטר משוכות (מקצה החצר-מעל המעדר-מתחת לגדר) ומזנק לה על הזנב. היא מחזירה לו. היא מותק, אוזן.

רגע. נעשה צדק: גם הוא מותק בדרך כלל, (לא סתם מותק, אלא הכי הכי בעולם), אבל לא כשהיא בסביבה. כשהיא בסביבה הוא כל כך מתרגש שהוא מוכרח לנשוך לה בצמות.

"חכי שהוא יגדל", אני מלטפת לה את הראש. "כזה חתיך ושרמנטי שאת תחכי לבוא אלינו לביקור". היא מחייכת אלי בעיניים ושואלת "עד אז אני יכולה להתחבא לך מתחת למיטה?"