~

-היום היה פיגוע. כל הירושלמים שלי תקינים למיטב ידיעתי, אך מעורערים. ואני חשבתי על הפוסט האחרון של יובי. אני חושבת שלא לזה הוא התכוון, אבל זה ריחף לי בתת מודע כשפרץ מבזק החדשות.

-היום קיבלתי מכה בראש בעבודה (זה יכול לעשות לי רק טוב, אל תדאגו).

-היום הכתה בי התובנה שאודי מנסה לרמוז לי רמזים של חיבה.(ואני? מחבבת אותו. אבל מה בעצם  אני רוצה?).

-היום נגמר הסמסטר, וצילצלו הפעמונים:

"היכוני ליתוס,

הנה היא מתחילה, תקופת המבחנים".

וזה קשה.

זה קשה, כי הקורסים בסמסטר הזה קשים, והשאלות מתחכמות כדי להכשיל.

ומי שחשב שהפסיכומטרי מיותר כאמצעי להערכת סיכויי הצלחה באוניברסיטה, מקבל הוכחה מסריחה ישר לפרצוף. רוצים דוגמא?

להלן שאלה מהמבחן של יום ראשון. (לכם כדי להשתעשע, סוג של חידת הגיון. לי לפרוק את התסכול ולצעוק ברחבי הבית, הבלוג, ובאוזניו של כל מי שמוכן לשמוע: זה לא פיייר!!!!):

שלוש קבוצות תאים בלבד, מרשימת קבוצות התאים הבאה, מפרישים לפחות הורמון אחד הזהה בכולם. שתי קבוצות תאים בלבד מאותה רשימה, מפרישים לפחות הורמון אחד שפעילותו זהה בשתיהן, אך התכונות האנטיגניות של ההורמונים משני המקורות שונה. קבוצת תאים אחת בלבד מהרשימה, מופיעה גם בקבוצת התאים הראשונה וגם בקבוצת התאים השניה:

Follicular cells, Cells in the Hypophisis, Cells in the Hypothalamus, Throphoblastic cells, Theca Externa cells, Granulosa cells

נכון   /  לא נכון.

אווווף. נכון שזה לא פייר?! אפילו שקיבלתי בפסיכומטרי ציון להתפאר. אפילו שיש לי מוח אנליטי משובח. אז מה? אז במה בדיוק המבחן הזה לעזאזל? בהבנת הנקרא?!

גרררר. כועסת.

רגע ליתוס. להרגע. לנשום עמוק. תחשבי "דוד הכיטוב". (זו השיטה החדשה להפגת מתחים, פטנט רשום של קיטי - לקרוא ולהפנים:) 

חושבים. חושבים, עד שמוצאים:  הכי טוב שהשאלות נכון/לא נכון. יש סיכוי של 50% בניחושים...הכי טוב .

 :) הנה. כבר אני מרגישה הרבה יותר טוב

.

ואיך אמרה לי מורקה לפני שנה? "במועד ב' ננוחם".

שיהיה לנו בהצלחה.

נדמה לי שלא שבת היום, אבל יכול להיות שאני טועה.

לאחרונה נראתה כאן. ועכשיו אי אפשר.

כי כבר יותר טוב.

לא לגמרי, אבל משתפר.

זה פשוט שהכל קרה בבת אחת. אולי כי דבר מוביל לדבר, ואולי כי דבר נובע מדבר, ואולי סתם כי הייתה לי הצטרפות מקרים של מנחוּס. oh well.

ולא חמק מעיני הפוסט של מורקה, שגרם לי למחות, ואחר כך לחשוב, ואפילו להגיע לכל מני מסקנות, בעיקר על עצמי, וקצת על המרחק שבין המציאות לוירטואל, ועל סוגים של עזרה, והמרחק שבין חיבוק ארוך, אמיתי (עד שמסתנכרנות דפיקות הלב) לחיוך הוירטואלי.  

ורציתי לכתוב את כל זה וגם עוד כמה דברים, אבל פתאום כבר תיכף אני צריכה שוב לקום (ככה זה בשבוע האחרון של הסמסטר, כשמתרכזים בו שני בחנים, תרגיל מסכם, עבודה, עוד עבודה והמון חומר למבחן האימתני שמחכה מעבר לפינת הסופ"ש). אני מלהטת בחוסר הזמן, ולא מספיקה את מה שהוא צורך (need), כך שהרשות נדחקת למקומות של כמיהה.

זה לא ויתור. זו דחיה.

זה השלב שבו כל הגוף מסתמר כי המים קרים, והנשימה נעתקת. אני יודעת שתיכף אני אתרגל ואוכל לשחות (אני לא בטוחה שבחן, אבל להגיע לקצה השני של הברכה יהיה אפשר), ועכשיו צריך להתרכז רק בהתרגלות ובנשימה.

יש דברים שאסור לעשות בראשי תיבות. להגיב למורקה, למשל. או לכתוב לו את כל המילים המרחפות. או להגיד למוסיקאי שלי מה אני חושבת על הדיסק שהוא הושיט לי כבר לפני שבועיים, והיא מתנגנת איתי בכחולה. כי יש לי כל כך הרבה להגיד.

והם ראויים, כל אחד בנפרד. הם, וגם כל השאר שאני שותקת להם גם (זה לא אומר שאני לא קוראת תוך כדי צחצוח שיניים). 

ראויים לנשימה האיטית שלי, ולא להיפרוונטילציה הזו.

אני לא נעלמת. אני רק מתנשפת.

תיכף. עוד רגע הגלים ישקטו. האדוות יעלמו ובבואת הקיום תצטייר למולי, חדה כמו במראה.

אז, אפשר יהיה לחזור ולשלוח סירות של נייר.