~

היום ראיתי איך

אייזיק הטוב

משתפר

כלומר

איך

הידיים החיוורות שלו 

נאבקות ברצועות הבד הירוקות

ונשלחות

באין כוחות

לתלוש את

צנורות

הנשמה.

*

סבתא שלי עוד מחוסרת הכרה

יְשֵׁנָה. יְשָׁנָה וטובה.

*

הוא לא המקום שתכננתי להיות בו בסוף השבוע הזה.

*

יש איש אחד ששוכב שם, שיש לו עיניי קטארקט כחולות

שנפערו אלי פתאום

מתוך הצנרת של חייו.

כשהוא חזר וכבה

הצצתי

כדי לדעת לקרוא לו

(ביני לביני)

אייזיק הטוב

להרהר בדברים שפעם החזיקה

היד שלו החיוורת,

ובמקום שאמור היה

להיות בו

כסא

לכל הפחות.

*

כמה קל לכתוב על אנשים זרים.

כמה קשה עלינו.

*

המון דברים

אבל אחד לוחץ:

(דעתכם חשובה. להלן יפורטו: 1. פרולוג, 2. תיאור מצב, 3. העלילה מסתבכת, ו- 4. קונפליקט).

1. אפילוג.

הוא - נדמה לי שכונה בבלוג "אודי", החבר הכי טוב שלי מתקופת הלימודים. אחרי התואר הראשון הוא וזוגתו עברו לגור רחוק רחוק, מעבר להרי החושך. אחר כך הייתה מלחמה, ואחר כך הם עברו דירה, ועכשיו הם קרובים יותר אבל רחוקים מספיק בשביל שביקור יחשב ל"טיול".

היא -  פיצה, חברתי הטובה מאוד מאוד והיקרה לליבי. גם אותה הכרתי בתואר הראשון. גם בימינו היא סטודנטית, ממלצרת, ורוב הזמן עסוקה. פיצה ואודי הם שניים מתוך ארבעה אנשים שהיו "החברה" שלי בתואר הראשון. בילנו המון ביחד, הרבה בבילויים וקצת בלימודים. מאז עברה שנה וחצי וכל אחד המשיך בדרכו. אני נשארתי בקשר הדוק רק עם אודי ופיצה, ובקשר הדוק פחות עם נופת-צופים. בוצ'ה בחו"ל מזה שנתיים והפולניה אפעם לא הייתה לגמרי כוס התה שלי. פיצה ואודי לא ממש בקשר, אבל הם מתעדכנים דרכי, ומחבבים אחד את השניה עד מאוד.

2. תיאור המצב:

יום אחד אודי מתקשר אלי ומודיע שהוא מגיע למרכז, ואולי אפשר לקפוץ אלי לביקור. נו בטח שאפשר. אפילו חובה. אנחנו מדסקסים את הזמנים ובגלל אילוצים שלי, מסכמים על יום שישי אחר הצהריים. יופי.

אני חושבת בליבי - אה הא! אפשר לנסות לארגן מפגש פסגה! איזה כיף יהיה!

אני יודעת שביום שישי נופת צופים עובדת, ושפיצה ממלצרת בדרך כלל ואחר כך יש לה ארוחה משפחתית, אבל אני אומרת לעצמי: יאללה. ננסה. אולי בכל זאת. אני מסמסת אל שתיהן הזמנה חגיגית: אודי מגיע לקפה של אחה"צ, גם אתן מוזמנות!

נופת צופים עונה מיד. היא תשתדל להגיע אחרי העבודה. 

פיצה לעומת זאת, פיצה עושה לי סצנה.

3. פיצה נעלבת. היא נעלבת שאנחנו קובעים בלי להתחשב בה. היא נעלבת שאני מזמינה לזמן שבו אני יודעת שיש לה דברים אחרים, ושאני גורמת לה שוב (כמו בפעם הקודמת כשאודי בא בשישי אחה"צ) לקונפליקט כי מצד אחד היא נורא רוצה לבוא ומצד שני היא בעבודה ואחר כך צריכה לנסוע להורים שלה. פיצה אומרת שכבר עדיף היה אם לא הייתי מזמינה אותה בכלל, ושזה חסר התחשבות.

אני מנסה להסביר לה שזה לא איזה אירוע, אלא סתם התארגנות ספונטנית, מאתמול למחר. שאי אפשר שעה אחרת כי בערב אני לא יכולה.

אני רוצה להגיד לה גם שאין לה מה להעלב אבל אני שותקת, כי אני אפילו לא מצליחה להבין את העלבון שלה, אז בטח שאני לא מתכוונת לשפוט אותו או לבטל אותו. הוא קיים, ואני מתוסכלת כי אני לא מבינה. אני מרגישה מואשמת, אבל לא מבינה במה. והאם אני אשמה, או לא אשמה? אני צריכה לבקש סליחה?

אני מנסה להשליך על עצמי. השבוע, כשנופת צופים ופיצה קבעו להפגש והזמינו אותי (אחרי שלא ראיתי את נופת עידן ועידנים). לא יכולתי לבוא בגלל התחייבויות קודמות, אבל לא הייתה לי שום בעיה שהן נפגשו בלעדי. קצת היה לי חבל, כי באמת הייתי שמחה להצטרף, אבל לא העלתי על דעתי להעלב.

חוצמזה, היא באמת מתכוונת, פיצה? - אם אודי היה בא ולא הייתי מזמינה אותה אפילו, זה היה הרבה יותר מעליב בעיני.

ההזמנה שלי באה ממקום נורא טוב: הנה, את מוזמנת. הייתי רוצה שתהיי איתנו, וחבל לי שאת לא.

פיצה כנראה רואה את הדברים לגמרי אחרת.

4. פיצה רואה את הדברים לגמרי אחרת ואני לא מצליחה להבין איך, וזה מוציא אותי מהדעת. היא לא בנאדם של סצנות, ולא נעלבת בקלות בכלל, וזה הופך את כל הסיפור לעוד יותר מתסכל ומכעיס. מכעיס ממש. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. הדבר האחרון בעולם שרציתי לעשות הוא להעליב אותה או לפגוע בה, אבל היא לא מקשיבה כשאני מנסה להסביר, והיא יקרה לי מכדי שאניח.

דרושה עצה אינטליגנטית-רגשית. חן חן ותודה.

איך מבטלים עלבונות?

(בקרוב (תזכורת לעצמי): כובעים, אלכוהול, איך א' מסכם מחשבה שלא ידעתי לנסח בתאוריה אחת פשוטה,

המלצה חמה על דיסק מעולה ומחשבות על כתיבה).