~

זה קורה לי בכל פעם שאני מכינה חתך היסטולוגי. בכל פעם שאני מסתכלת במיקרוסקופ, המדע שלי מקבל פתאום קווים שיש בהם צורה וצבע, ואני צוללת לתוך הויזואליות החזקה הזו ומתמכרת. ההמיספרה הימנית שלי מתחייכת.

יש משהו משותף למדע ואמנות. שניהם (התחומים) חוקרים את מה שסביבם. שניהם מנסים להבין. שניהם מנסים להסביר. בשניהם המחשבה מתכתבת עם הידיים. הרוח עם החומר. הארציות עם הדמיון. החוקים הפיזיקליים המעגנים את הקיום לכל מה שישנו ואפשר להוכיח ולהראות אותו, עם המעוף המחשבתי של כל מה שעשוי להיות ואולי קיים באיזה מימד אחר ואפשר להרגיש אותו.

הנה תמונה שהכנתי, כלומר, קטפתי, חתכתי בעובי 10 מיקרון, צבעתי בצבעים עליזים וצילמתי (400X).

אני מכירה כל מני אנשים שעוסקים ביצירה, כזו או אחרת. יצאתי פעם עם מישהו שפרסם ספר נהדר. עודד כותב שירה שמלמדים באקדמיה. ג'יי עושה מוזיקה, והוא מוכשר ברמות שקשה לתאר. רןרן גם. זוש עושה הכל בעדינות מרגשת. סרפ רוקדת מדהים. אחותי מעצבת צעצועים מקסימים. גיסי מצלם והקירות שלי מלאים בתמונות האלה. וזה בלי להזכיר את אלה שכותבים לעיתון או לבלוג בכישרון רב. אתמול תהיתי, ככה, ביני לביני, עד כמה הקשר שלי עם האנשים האלה מושפע מהחיבור שלי לאמנות שלהם. למשל - אם נגיד, ג'יי היה עושה מוזיקה שלא הייתי יכולה לשאת, הייתי יכולה להתחבר אליו כמו שהתחברתי אליו? או אם למשל, אתם מכירים מישהו והוא מראה לכם את האמנות שלו, ואתם מזדעזעים במקרה הרע, או שזה פשוט לא מוצא חן בעיניכם במקרה הרע-פחות, האם זה אומר שלא יוכל להיות בינכם חיבור ברמה הבינאישית? רוצה לומר, האם אפשר לאהוב מישהו, שטעמה של האמנות שלו מר בעיניכם ? לא עבודה אחת. או שתיים. אלא ממש. הכל?

כי הפוך זה קורה. כלומר, אני יכולה לאהוב את המוזיקה / פסל / ציור/ צילום / וידאו / סרט של איזה אומן, ולגלות שהוא לא בנאדם. ולהתבאס, ולתהות ככה, ביני לביני, איך יכול להיות שמישהו שלמשל, מצלם כל כך רגיש, יהיה כל כך אטום. ולגלות שאני מוכנה לקרוא אותו כל לילה לפני השינה, אבל לא הייתי רוצה לשוחח איתו גוף ליד גוף לפני השינה הזו... אבל כמובן שזה לא יפריע לי להמשיך ולצרוך את האמנות שאני אוהבת ומתחברת אליה. נדמה לי שזה סוג לגמרי אחר של יחסים. יחסי קהל-אמן. במקרה כזה, אני לוקחת את האמנות כמו חתיכת לב מושטת, מצמידה אותה אלי והולכת איתה למקום אחר..

אבל כשמדובר על חברים, או בני זוג, אני לא רוצה, או יכולה לקחת חתיכה וללכת. איתם אני רוצה להיות. להשאר.

השבוע הזה השאיר אותי מלאה ומותשת. הלימודים חזרו, במעבדה יש תוצאות, "שלוש בשלישי בשלוש" מתחיל להפוך למסורת (אני עולה בשלוש אל אחותי ההריונית אשר במושב ואחרי השתובבות עם אחייניתי המתוקה ושובו של גיסי אנחנו ממשיכות לאחותינו הקטנה (נלו"ש) אשר בירושליים, לזמן איכות של שלוש אחיות, שחוץ מהיותו נעים במיוחד, הוא גם מוציא את ההריונית מהבית ונותן לה קצת מנוחה רגע לפני שהיא שוב יולדת, ונותן לקטנטונת שלה אימונים בפרידה מאמא, ולגיסי קצת זמן איכות אבהי של אחד על אחת.)

בנוסף לזה התחלתי פילאטיס מכשירים פעמיים בשבוע. סוף סוף ספורט שמרגיש לי טוב. פשוט טוב ונעים, ולפעמים  תוך כדי תרגילים אני אפילו מוצאת את עצמי מחוייכת. אני אוהבת את הסאונד אפקט של הקפיצים וגם אחר כך אני הולכת קצת אחרת, גם בגוף אבל גם מבפנים, זקופה.

ככה יצא שהשבוע הייתי בעוצמות גבוהות, כמעט מדי. יצאתי/הלכתי/נסעתי לאיפהשהו כל ערב. היה לי כיף נורא,  ראיתי שני סרטים (נשימה של קים קי דוק, המעולה, ו"ארץ קשוחה" של האחים כהן, שדיברנו עליו אחר כך הרבה), וגם קניתי נעלי הרים מעולות, ופגשתי את טוקה ופיצי ובוצ'ינקה שהגיעה לביקור מולדת, ואת א' גם. אבל מכל זה גם נורא התעייפתי ולא הספקתי לקרוא ובטח שלא לכתוב, ואני מתגעגעת לכתיבה.

אני מתגעגעת לכתיבה. היא מרחפת סביבי בחדרים, מציירת אותיות על האדים של חלונות המכונית בדרך לכל המקומות, חוצה את התודעה שלי בצעדים קנטרניים, מוציאה לי לשון ובורחת. היא דורשת זמן, הכתיבה, תמיד דרשה. נשימה עמוקה וישיבה נוחה מול המסך הלבן בחושך. וקפה. אחר כך המילים נרקמות. ומזמן לא הנחתי לי לרגע כזה. להתבשלות כזו, איטית, איכותית. אולי מאז שחליתי, ואחר כך עם ג'יי, ועכשיו סתם, כי מה שנדמה לך שבא לך בקלות, קל לך להניח לו לחמוק.

אתמול מול הים (אותו הים), חשבתי אותך. 

מחר מול המסך בחושך, אכתוב לך. או עליך. 

זה, וגם-

שלושים מיליגרם.

  כיפאק היי.

כתמים של עגבניות על השביל. ג'יי הביא לי אותן, יפות וטריות ומעוררות תאבון. אני לא אוכלת עגבניות ולפעמים אני מתגעגעת נורא ולפעמים אני חורגת מהכללים של עצמי ונותנת לחשק לטעום ולהזכר שיש דברים שפעם היו טובים לי ועכשיו הם לא. התרנגולות חגגו על העגבניות האלה, שכבר נחלשו ואפשר היה לעשות מהן רוטב מעולה לפסטה. ישבתי על המדרגות בכניסה לבית שלי, ארבע מדרגות מהשביל לדלת, שותה קפה ומותחת את הרגליים בשמש של יום שישי בבוקר, מסתכלת איך תרגנולת אחת חוטפת עגבניה מהתרנגולת השנייה ומנקרת אותה בתאווה. בסוף נשארו רק כתמים אדומים של עגבניות על השביל. חמודות התרנגולות האלה. משמחות. ג'יי ואני מתרחקים כמו שני אנשים של זמן ומצב שחדלו. יש בזה אמת וכנות גדולה וקצת עצב, כי ג'יי מקסים וטוב ומייטיב, והיו לנו כמה שבועות טובים של שמחה גדולה והתרגשות ופליאה וכנות וחיבור וחיבוק והמון נשמה. אבל אז משהו קרה, אני לא כל כך יודעת מה, אני לא כל כך יודעת להצביע על הרגע המדוייק שבו איזה סדק נפער, וג'יי אמר, אני בוחר לא ליפול לתוכו, ונדמה לי שבאמת לא נפלנו, אלא שהסדק הזה התרחב ביננו, והשאיר אותנו עומדים על שתי יבשות נפרדות, צפות, מתרחקות.

 אם תתאמצו תוכלו לראות את ג'יי על היבשת האחרת. אני צילמתי. טיול של שבת שעברה.

ויש בזה אמת וכנות גדולה וקצת עצב.

*פנגיאה-  לפני כ-230 מיליון שנה (כשהופיעו הדינוזאורים בעולם) כל היבשות היו מחוברות יחד ליבשת-על המכונה פנגיאה. 80 מיליון שנה מאוחר יותר, לקראת סוף תקופת היורה, נשברה יבשת פנגיאה לשתי תת-יבשות: יבשת צפונית - לאוראסיה, ויבשת דרומית - גונדוואנה, וביניהן הפריד ים תטיס הקדום. במשך התקופה הגיאולוגית הבאה, הקרטיקון, היבשות התרחקו זו מזו והגיעו בסופו של התהליך למיקומן הנוכחי.