~

היום דקרו אותי שלוש פעמים עד שהצליחו לחבר אותי לעירוי. ומילא דקרו, נכנסו וחפרו, קדימה אחורה וגורנישט. אין דם.

ולא תגידו שקשה למצוא אצלי וריד. רואים אותם בקלות דרך העור.

וזו גם הייתה האחות המעולה והמנוסה שתמיד לא מכאיבה לי בכלל ולא משאירה שום סימן.

זה התחיל ביד שמאל, שם היא לא הצליחה למצוא כלום בכלל, וכשכבר כאב לי נורא מכל החפירות ביקשתי ממנה שתפסיק, כי ביד ימין שלי יותר קל.

ביד ימין הוריד שלי מאומן. אני רק מיישרת את היד והוא מזנק אל המחט. אולי הוא התרגל אחרי כל כך הרבה חורים. בכל מקרה, היא הכניסה את הוונפלון, אבל איכשהו לא הצליחה לדחוף את כולו. בסוף היא קיבעה אותו חצי בחוץ, ולקחה דם. זה איכשהו עבד, אבל כשחיברו אותי לעירוי המכשיר פשוט הודיע שהוא לא מוכן לטפטף ככה. אז קמתי מהמיטה, הושיבו אותי בעמדה, והפעם תקפו איזה וריד צדדי כואב נורא, וכואב נורא למרות שהייתי מסטולה לגמרי משני משככים ואנטיהיסטמין. אוף אוף.

אחר כך היה לי לחץ דם נורא נמוך (100/40) והיה לי קר ולא הצלחתי להרדם דרך זה. ביקשתי עוד שמיכה. בסוף צללתי לשינה עד שזה נגמר.

בכלל היה דיי סיוט היום. היו מליון אנשים, והכל לקח שעות שעות, ואף אחד לא היה אשם אז לא היה את מי להאשים. בסה"כ מכניסים אותי תיכף כשאפשר, יחס מועדף וכל זה, אבל עדיין נאלצתי לחכות ארבע שעות בין הבדיקה של הרופאה להתחלה של העירוי.

כל עוד זה קל ומתקתק אז לא איכפת לי בכלל, אבל לשבת עכשיו עם שתי ידיים כואבות אחרי יום כזה מבוזבז בשביל עירוי שלא משפיע עלי בכלל, זה קצת מרגיז.

ועכשיו אחרי שסיימתי להתרגז, אני אלך להתקלח ולהשיל את כל זה מעלי. מחר יום חדש.

(או כמאמר ה-אנני:)

מחר אני מסיימת את התיקונים האחרונים בהחלט בהחלט (אלה שאחרי התיקונים האחרונים בהחלט!) של התזה.

מחר אני אקבע פגישה עם האמריטוס שלי, שתהיה הדד ליין לפרזנטציה.

מחר יהיו לי תוצאות אחרונות של הניסוי האחרון בהחלט.

ויותר מהכל: מחר היום יהיה אתמול.

הללויה.

אין לי חשק לכתוב. זה מוזר, זה לא קורה, אבל זה המצב והגיע הזמן להודות.

זאת אומרת, הייתי יכולה, אם הייתי רוצה, לכתוב על דברים. כל מני דברים. על הבחור שהיה ועכשיו איננו, ועל העייפות והיאוש מכל החיפוש הזה ועל העוצמות הפנימיות שנלחמות בו כל פעם שהוא מעיז להרים את ראשו המכוער. על הדחיינות של הסיום של התואר והפחד מההגנה על התזה, על הפרוייקט (מחקר) שנפרש מעל התהום (של היציאה מהאקדמיה אל החיים) כמו גזע בין שני צוקים שאפשר להסתכל קדימה וללכת עליו בלי ליפול, ועל חיפוש העבודה, ועל היומולדת המתקרב בצעדים גדולים, מחזיק חשבון נפש באריזת מתנה, ועל הלויקוציטים בבדיקות הדם ועל הקניות ועל העיוורון ועל השכינה.

[פה יש יוסי בנאי ואם אתם לא רואים אותו זה חמור מאוד!]

אבל על כל אלה על כל אלה אין לי חשק לכתוב.

טוב. יכול להיות שעכשיו, אחרי שכתבתי את כל ראשי הפרקים האלה, קצת חוזר לי החשק וחוזרים אלי גרגרי הסוכר הנוצצים שמפזרות קצות האצבעות על המקלדת, והמסך מתמלא שורות שורות של נמלים מילים שעולות מקן עומק הבטן שלי דרך עמוד השדרה. צמרמורות כתיבה.

ועכשיו יש פתאום יותר מדי ואני לא יודעת איפה להתחיל ובמה להתעטף וממה להתפשט. המצעים נקיים, והבית נקי, ואני אחרי יום עבודה פרודוקטיבי, ותיכף מתחיל עוד שבוע ואני עייפה.

[יום שבת]

אני מציתת לפיקוד העורף

(זה שבאחורי הראש)

ובהשמע אזעקת אמת

אני יורדת למקלט.

                                               [יום שני]

                                               יושבת מולו

                                               מוקפת בקירות עבים.

                                                                                    [יום שלישי]    

                                                                                                     אני לא אצא

                                                                                                     עד שיעלם העשן.

                                                                                                     יש חורים ביסודות

                                                                                                      אבל אין פגיעות בגוף.

                                                                                                                                          הלב שלם.