כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2010
היה פיצוץ (בצינור).
בעל כורחי נשארתי בבית. התפוצץ לי צינור בגינה. הצינורות חלודים ואכולים, זה היה עניין של זמן עד שזה יקרה, אבל קיוותי לעוד כמה שנים טובות של שקט. השיבר סגור מיום שישי. התקלחתי אצל ההורים וצחצחתי שיניים במינרליים. על הבוקר ניסיתי להשיג את האינסטלטור הזקן, זה שהיה בא עם סיפורים על סבתא שלי, אבל האינסטלטור הזקן לא עונה בבית והנייד שלו מנותק. אני מקווה שהוא בסדר. אולי יצא לפנסייה. אבל אין לי מים ואני חייבת אינסטלטור דחוף. מה עושים? הצטיידתי בשקית לימונים מהעץ והלכתי לשכנה. היא הייתה חמודה. נחמד לקפוץ לשכנים. אנשים כבר לא עושים את זה היום. אבל השכנה לא הכירה אינסטלטור ואני חזרתי כלעומת שבאתי (בלי הלימונים כמובן). לא רציתי למצוא אינסטלטור באינטרנט או בדפי זהב. הרעיון היחידי שעלה בדעתי היה ללכת לאיתן.
איתן זה המוכר בחנות טמבור שליד הבית שלי. הוא מכיר אותי הייטב, כי כל פעם אני קונה אצלו "דברים של בנים" והוא מייעץ ומסביר לי על סוגים של מסמרים ודיבלים ודברים אחרים, ומוסר דרישת שלום לאבא שלי. איתן מכיר שני אינסטלטורים טובים והוא נתן לי את הטלפונים, והיי הופ שעה אחר כך שלומי כבר הגיע. צעיר, חמוד, ורציני. הוא הסתכל על הצינור, חפר איזה חמישה בורות לאורך הקו, ואז בפרצוף חמור סבר הוא הראה לי איך הכל חלוד, ואין דרך אחרת זולת להחליף את כל הצנרת מהשיבר עד המחסן. עבודה גדולה ביותר, אללי.
חוצמזה, אם הוא כבר כאן, הוא יפתח לי גם את הסתימה בביוב, ויתקן גם את הדליפה מהשסתום-לחץ של הדוד, שאולי בגללו יש את הנזילה מהתיקרה בסלון.
רוצה לומר, צרות באות בצרורות, ואין מה לעשות אלא לקבל אותן באהבה. צרה מחובקת הופכת נחמדה הרבה יותר. זכיתי ביום חופש בעל כורחי, כזה שאני לא יכולה לעשות בו כלים או ספונג'ה כי אין לי מים, ואין לי אלא לסדר דברים שאני לא מגיעה אליהם אפעם, לכתוב קצת, לקרוא קצת, לחשוב קצת, ובסך הכל, קשה להתלונן.
| |
(אזהרה: זה פוסט של קמתי נסעתי חזרתי נסעתי).
ביום החופש שלי מזג האויר היה מושלם. השמש זרחה והאויר היה קר וצלול. יום החופש שלי לא היה לגמרי יום חופש. הייתה לי רשימת משימות ארוכה ורציתי להצליח למחוק את כולה. דבר ראשון, על הבוקר, נסעתי לת"א, לאיכילוב. לא יודעת אם כתבתי כבר על המומחה מאמריקה שהציגו לו את המקרה שלי בביקורו בביה"ח לפני שבועיים. בכל מקרה, הוא הציע וכולם הסכימו שהמצב החיסוני שלי במגמת ירידה (איטית, אבל הולכת ומתדרדרת), ולמרות שמצבי הכללי טוב, הסטרואידים לא עוזרים, ולכן הגיע הזמן לנסות תרופה אחרת. אז קיבלתי מכתב וטפסים לתרופה אימונו-רפרסיבית אחרת (זה לא בסל, נקווה שהקופ"ח תאשר לי), והיי הופ המשכתי הלאה, מהרופאה אל האחיות, שם נתתי מדמי הטוב לטובת הניסוי של החיסון שפעת חזירים (התחסנתי לפני חודש, נתתי דם לפני, ועכשיו שוב- חודש אחרי. הם בודקים איך מערכות חיסון דפוקות מגיבות לחיסון, והאם יצרתי נוגדנים).
אחר כך חציתי את ביה"ח לכיוון המוזיאון. בדרך איש אחד ביקש ממני עזרה באיך מגיעים לארלוזרוב. הוא חשב שאני דוברת רוסית. לא דוברתי, אבל הבנתי מה הוא רוצה והסברתי לו לאט ועם הרבה ידיים.
בדרך עצרתי לקנות לי מיץ גזר, עם ג'ינג'ר. גם המוכר חשב שאני דוברת רוסית, ואמר לי ספסיבה ופג'לסטה. חייכתי אליו בנימוס ולא תיקנתי אותו, אבל התחלתי לחשוב שמשהו חשוד מאוד. אחר כך הגעתי למוזיאון ונפרדתי מימבה כסף, כדי לראות את התערוכה של צדוק בן דוד, שהייתה מהממת ומרגשת נורא. אין לי חשק להסביר לכם למה היא הייתה כזו. אני רק אגלה לכם שמאוד התחברתי לֵדברים שהאיש המוכשר הזה עושה, וש"שדה שחור" כמעט הביא אותי לכדי דמעות. אני ממליצה לכולכם להתגנב למוזיאון ולהציץ עליו.
אחר כך חזרתי לאוטו, לא לפני שקניתי לי קפה ומאפה, ארוחת בוקר, לדרך. מישהי בקפה חשבה שאני רוסייה. לא יכולתי לעזור לה כי לא הבנתי מילה ממה שהיא אמרה, אז אמרתי סליחה והלכתי לאוטו ונסעתי הבייתה.
מהבית קפצתי למועצה שלנו, לארגן לי תו חנייה (הכחול-לבן מגיע גם אלינו משום מה). אחר כך נסעתי למס הכנסה, לעשות תיאום מס. היה חסר לי טופס אחד (כמובן) אבל החלטתי לא לוותר ולחזור הבייתה להביא אותו (בכל זאת, חצי נקודת זכות). אבל היה צהריים והיו לי שעתיים עד שמס הכנסה יפתחו שוב, אז בדרך הבייתה עצרתי אצל אירה לטובת מניקור ושאלתי אותה למה לעזאזל כולם חושבים היום שאני רוסייה. אירה, רוסיה ומהממת, אמרה לי שיש בזה משהו. עגלגלות הפנים והעיניים הירוקות (!). שוב עניים ירוקות? אין לי עיניים ירוקות. כשאני מסתכלת במראה העיניים שלי חומות בהירות. אולי בשאר הזמן הן ירוקות? לא משנה. הייתי בדרכי הבייתה להביא את הטופס (פשלי דמוי?) אבל קודם קפצתי לסופר לקנות כמה דברים. בבית שמתי את הדברים במקום ואכלתי צהריים והזדרזתי חזרה למס הכנסה. היה מוקדם אז לא היה תור וכולם היו נחמדים. אף אחד לא דיבר אלי רוסית יותר.
משם נסעתי לקופת חולים, להגיש בקשה לאישור של התרופה החדשה. משם לרופא (מישהו בדיוק איחר לתור שלו והכניסו אותי במקומו! זה היה יום המזל שלי, בחיי). גם הוא נתן לי מכתב, ומשם חזרתי למשרד של הקופ"ח. עד שבוע הבא יהיו תשובות. משם חזרתי שוב הבייתה. בדרך נזכרתי ששכחתי לבקש מהרופא אישור לחדר כושר. לא התעצלתי ועשיתי אחורה-פנה, ושלחתי לו פתק עם המזכירה. תוך עשר דקות קיבלתי את האישור המיוחל.
אחרי כך זה, לסיום סיומת נסעתי לבקר את אחותי ואחייניותיי המהממות במושב אשר בהרים. חזרתי מאוחר מאוחר. זה היה יום טוב.
בסה"כ:
-איכילוב.
-מוזיאון ת"א.
-מס הכנסה (פעמיים).
- קניות בסופר.
- מניקור.
-קופת חולים (פעמיים).
- רופא משפחה (פעמיים).
- מועצה מקומית (פעם אחת)
- משפחה.
אני אוהבת להיות פרודוקטיבית. כמובן שעכשיו, ברטרוספקטיבה, אני מבינה שזה היה יום מוגזם לגמרי ועל אנושי, בדיוק מהסוג שאני לא אמורה לקחת על עצמי. כנראה שאני לא ממש מצליחה לעצור את הסוסים הדוהרים שלי, אבל בסה"כ במהלך השבוע דווקא מאוד השתדלתי. הצלחתי לצאת מהעבודה לפני חמש וחצי. ביטלתי אימון אחד (של פילאטיס) לטובת אימון ריצה (ולא עשיתי גם וגם וגם כמו בשבוע שעבר), ואפילו הצלחתי ללכת לישון בזמן (רוב הזמן).
ובאשר ל-
יומן ריצה- שבוע שני:
השבוע כלל שלושה אימונים (בראשון, שלישי וחמישי), שהתחילו ב- 5 דקות הליכה והמשיכו ב 6 סטים של [דקה וחצי ריצה- שתי דקות הליכה], ואז עוד 5 דקות הליכה לסיום.
סה"כ האימון: בערך 35 דקות. אני הולכת בקצב 6 ורצה ב-8.
אם שבוע שעבר הרגיש קל וסבבה, השבוע הזה התחילה העבודה, ואני התחלתי להתאמץ. הייתי אדומה יותר, מזיעה יותר, ומותשת יותר תוך כדי האימון. לא נתפסו לי השרירים או משהו, אבל בהחלט הרגשתי איך הסרעפת שלי פתאום לומדת לעבוד. לאורך שלושת האימונים לא הרגשתי אפילו פעם אחת שאין לי אויר או שקשה לי לנשום או שיש לי בחילה (שהם דברים שאני מכירה מנסיונות ריצה קודמים, כשניסיתי לרוץ מרחק גדול בבת אחת), ובסוף האימון היה לי את ההיי של האדרנלין וסחרחורת הריחוף הקלה. תענוג. באימון השלישי (היום), שבאמת הגעתי אליו עייפה במיוחד, הצלחתי בזכות הרצון להגיע לרגע הזה, של סוף הריצה, כשהחיוך הגדול מתפשט לי על הפנים הסמוקות. לגאווה של ההצלחה. לטפיחה העצמית על השכם. כיפאק היי.
מישהו בחד"כ הזמין אותי לדייט,
ועליו עוד יסופר (בחרוזים?) בבוא העת.
מבחינת אוכל, לפני האימון אני אוכלת חטיף אנרגיה. תיכף אחרי האימון,
באוטו בדרך הבייתה, אני שותה הרבה ואוכלת עוד חטיף אנרגיה או תמר,
ובערך ארבעים דקות אחר כך, בבית - ארוחת ערב חלבית, שיש בה חלבון (ביצה) ופחממה.
חוצמזה, עשיתי מנוי ובשבוע הבא תהיה לי פגישה חד פעמית עם מאמן אישי שיתן לי הנחיות לגבי המכשירים ויבנה איתי תוכנית אימונים. האמת היא שאני לא ממש בעניין של משקולות ואימוני כוח. אני עושה את הדברים האלה בפילאטיס, ומהחד"כ אני רוצה בעיקר סיבולת לב ריאה ובחור. נראה מה יהיה לו להציע.
| |
עשו לי את השבוע
שלומי שבן, אבישי כהן, קרן אן. א-ל-י-פ-ו-ת. אין כמו הופעה מעולה לשמח את ליבי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
