~

בלי תאור גרפי מדי (אין דבר מבחיל יותר מכוויות), המצב, שכבר הספיק מאוד להשתפר, החל להתדרדר היום בוקר. בצהריים כבר כאב מאוד, אבל לא היה עם מי לדבר, אז רק בערב האחות נתנה לי אופטלגין, הורידה את התחבושות, הזדעזעה קצת וקראה לכירורג.

התעודדתי ("עוד כמה ס"מ של כוויה והייתי שולח אותך מיד לאישפוז"),

התבאסתי ("זה נראה כמו התחלה של דלקת"),

הקשבתי בתשומת לב ("זה יקח עוד כמה שבועות טובים.  את צריכה להמשיך להחליף תחבושות כל יום, ולשים לב שכף היד לא מתנפחת"),

והסתממתי ("אוגמנטין, והרבה ממנו. אסור שזה יזדהם").

מאז היד שלי היא סוג של רדיאטור, וגם האופטלגין הנוזלי חזר לשימוש. דוקר לי ומגרד לי וכואב לי. אני מבואסת מחוסר המעש, מהמחקר שנעצר, מהג'יפה שהצטברה בבית ומהפקעות ששוכבות בארגז במקום לנבוט.

השמש שוקעת מוקדם והחושך יורד ומסמיך מהר, ומסתחרר וממלא את כל החדרים. ההסתגרות קלה ומתבקשת, אבל על הקירות מרחפים צללים ארוכים של עצבות, ואני לא אכנע לזה. אתם שומעים אותי? אני לא אכנע לזה.

(דרושה מתודה).

סליחה על שבר השורה ההיא. שביל קצר (שהתחיל בכאב והמשיך דרך לאו מקוי למחוזות ציורי הפחם של עיני רוחו), לא הוביל לשום מקום, ולא יכולתי אלא להניח ללאו מקוי להיות בו, ולחזור על עקבותי. (מחקתי).

בבוקר היו לי שעות טובות. לא הייתי צריכה את האופטלגין ויכולתי להניח את היד החבושה על השולחן, לחפון את העכבר או לדלג על המקלדת, ולאו מקוי בא אלי בחולצת כותנה בהירה ולחיים רכות, ויכולתי לחשוב: יום יומיים וכל זה יעבור, ואולי נישאר מכל זה רק מקוי ואני. 

אבל הוא, כצפוי, לא נשאר, ובמקומו חזרו הכאב והדקירות וכל הנסיונות להסחות הדעת, טריילרים לקראת הסרט החדש בכיכובי: "שעת התחבושות - אימת הזרוע": השעון מראה חמש. קלוזאפ. מספריים חותכות את התחבושת הלבנה. ממפרק כף היד וכמעט עד המרפק נוזלים מרחפים תחת קרומים דקים, שקופים. תאים מתים ועור בארגמן משחיר. זה לא נראה טוב. אלוהים. זה נראה כמו דבר שאני לא רוצה לתאר. ולא לזכור. ולא לדעת. 

בינתיים לא נותר לי אלא לקחת נשימה ואופטלגין ולשמוח שזו רק היד ולקוות לטוב. ולקוות לטוב. זרוע ימין החבושה מונחת לצידי על השולחן, פניה מעלה, כמו מטאפורה שחוקה שלא רציתי לכתוב. אני איטית בשמאל, ומגושמת, ופתאום מוצאת את עצמי מנסחת לפני שאני מקלידה.

האוטו התחמם. הנורה נדלקה. הפעלתי וינקרים ואחרי הרמזור עצרתי בצד בזהירות. פתחתי את מכסה המנוע. במיכל המים געשו. חיכיתי. חיכיתי. חיכיתי. פתחתי קצת, בזהירות, שחררתי מהלחץ. שפכתי מים קרים על המיכל מבחוץ. המים המשיכו לגעוש, אז המשכתי לחכות. כשנראה היה שהעניינים נרגעו, הושטתי את היד כדי לתת למכסה עוד רבע סיבוב. המכסה נורה לשמיים, וזרם של מים הרטיב אותי כהוגן. מישהי בחצאית ורודה שאלה אם אני בסדר. אני אמרתי לה "כן. מזל שחיכיתי שזה יתקרר". והיא הלכה ואני התחלתי להרגיש שזה לא ממש התקרר.

אלוהים. זה פאקינג רותח. 

הורדתי מהר את החולצה הארוכה, הרטובה. ניגבתי את היד. שטפתי במים הקרים את הפנים. התקשרתי לאבא שלי. סיפרתי לו מה קרה וביקשתי שיבוא מהר. ישבתי באוטו וניסיתי לאבחן את הנזק.

בכוויות, אחרי התובנה העור מתחיל לבעור, קצת כמו בנפילה אל התהום בסרט מצוייר. התקשרתי להודיע שאני כבר לא אגיע. אחר כך להזמין גרר. אם כוויה היא תהום היא כזו של "הנסיך הפרסי", עם חרבות בתחתית וסאונד אפקט של ייסורי גסיסה.

לחשוב על משהו אחר. אני לא מוצאת את המכסה הארור של מיכל המים, אלוהים יודע לאן הוא עף. היד שלי מרגישה כאילו כל אחד מהתאים בה עושה לעצמו חרקירי עם מחט מלובנת. הכאב הזה בלתי נסבל והוא מכפיל את עצמו עם כל רגע שעובר. אני נכנסת לאוטו. אני יוצאת מהאוטו. אני עומדת. אני יושבת. אני מעבירה משקל מרגל לרגל. אני נוגעת בפנים בזהירות. אבא שלי מחפש אותי. אני מסבירה לו. חושך וריח של עוד מעט גשם ממלאים את תל אביב. בעיניים שלי נאספות דמעות. אני מנסה להסתכל דרך מראת האיפור. המצח שלי שורף. גם הלחיים, אבל לא רואים כלום. מזל שיש לי משקפיים. למה אני כזאת מפגרת. למה לא חיכיתי עוד עשר דקות. למה דווקא אני. למה תמיד הכל קורה לי. 

בבגאז' אני מוצאת את המשולש  האדום. אולי אני צריכה לקחת מונית ולנסוע למיון. תיכף אבא יבוא. תיכף אבא יבוא ויקח אותי. אבא מתקשר. הוא כבר קרוב. אחר כך גם אמא, מודאגת. אני מנערת את היד. רוח קלה מלטפת אותי. על העור המאדים, הליטוף בלתי נסבל. בלתי נסבל ומכאיב עד בכי. הנה אבא בא. נוסעים.

במוקד מכניסים אותי מיד, לפני ילדה שצריכה אינפוזיה, לפני גברים עם כוסיות של שתן הריון, לפני ילד שנחבל. כולם מסתכלים. זה בטח נראה נורא, אני חושבת לעצמי. והיד כבר אדומה מאוד. מושיבים אותי על כסא. אני מקפיצה את הרגליים. אני מנסה לחשוב על משהו אחר ולא מצליחה. כואב לי. כואב לי. אני מתחילה לרעוד. אני לא זוכרת שום כאב אי פעם שהיה חד כל כך, בלתי נסבל כל כך, כמו הכוויה הזו, ואני, תאמינו לי, אני מכירה כאב או שניים.

אני רוצה לצעוק "כואב לי!" כמו האישה על המיטה שלידי, אבל אין לי קול. אני לוחשת לאחות, ומקבלת מיד אופטלגין נוזלי וכוס של מים. המשחה קרה. נראה שהפנים הרבה יותר בסדר. תודה אלוהי המים הרותחים. על היד אני מקבלת דרגה 2 ולבוא שוב מחר.

עכשיו אני כאן, כלומר, אצל ההורים שלי, בחדר שלי הישן. בחוץ גשם אמיתי, ובפנים אני,  מסטולית מאופטלגין נוזלי ואפופת אשמה וכעס וחוסר אונים. אל תשאלו אותי מה שלומי. אני כבר לא יודעת.

לילה טוב ומייטיב שיהיה,

ממני,

ליתוס. אישה כווּיָה.