~

במסגרת מצבי הפיזיולוגי הירוד, ומצבי המנטלי המרומם (דיסוננס קצת מוזר במחלה אוטואימיונית, אבל אין לי תלונות, מוטב ככה מאשר להפך) אני מתזזת לאחרונה בין שלל רופאים. כאלה שקשורים למה שקורה עכשיו וגם כאלה שלא, כי אם כבר יש לי כוח להתעסק בזה, כדאי לנצל את המומנטום.  בכל מקרה, בין השאר, הזדמנתי לרופא עור, ששלח אותי לכירורג לעשות ביופסיה קטנה.

 היום הלכתי אליו, והו, לאיזו מיני-דרמה נקלעתי.

"תשכבי כאן", הוא אמר לי אחרי שעיין בהפניה בריכוז וכתב שעה במחשב. הוא הניח את זרוע ימין שלי על כרית וניגב אותה באלכוהול.

"אני הולך לקחת ממך חתיכת עור קטנה, לשלוח לביופסיה", הוא אמר.

"כן. אני יודעת", אמרתי בפשטות. זה בדיוק מה שרופא העור אמר לי, רגע לפני שהבטיח לי שהכירורג הזה הוא מעולה, ושהוא ייקח ממני ביופסיה קטנה שתוכל לתת לנו תשובות קצת יותר ברורות.

שכבתי לי על מיטת הטיפולים. הייתי עייפה והמיטה הייתה נוחה ולאור שדלק מעלי הייתה אלומה ממוקדת שכוונה לזרוע שלי ובכלל לא הפריעה לי להתנמנם. בינתיים, הכירורג הלך וחזר, החליף כפפות וניגב אותי שוב באלכוהול. אחר כך הוא הודיע: "אני עושה לך הרדמה מקומית. דקירה קטנה."

הרדמה מקומית? רגע, יש לי תור של רבע שעה. זו לא אמורה להיות ביופסיה קטנה?!

נו מילא. מה איכפת לי, חשבתי לעצמי. ביופסיה קטנה עם הרדמה מקומית. שיהיה. הרופא היה עדין ומיומן. אחר כך הוא חיכה קצת ויצא להביא עוד משהו, וביקש מהאחות להשאיר את הדלת פתוחה, כדי שלא יצטרך כל פעם להחליף כפפות מחדש. אחר כך הוא ניגב אותי שוב, אבל הפעם הרגשתי את הקור האלכוהולי רק בצדדים. כנראה שהזרוע שלי נרדמה. יופי. עכשיו בטח נצא לדרך, חשבתי לעצמי והבטתי לתקרת החדר, אבל במקום להביא איזה קיסם ולדגום ממני ביופסיה קטנה, הכירורג מרח אותי בפולידין, ושלף מן בד חד פעמי סטרילי כחול, של ניתוחים, עם חור באמצע לאזור של הביופסיה.

מה לעזאזל קורה פה? תהיתי ביני לבין עצמי. הדלת של החדר הייתה פתוחה ומישהו שהיה לו תור אחרי הציץ פנימה והסביר לתור המתארך מאחוריו- "אה, זה כנראה משהו דחוף. הוא עושה שם איזה ניתוח".

ניתוח?!! מה פתאום! זה גם לא דחוף! זה סתם ככה! ביופסיה קטנה של סקרנים!

שתקתי ועצמתי עיניים. ההרדמה הרדימה את העור והפנים שלי פנו לקיר, כך שיכולתי רק לשמוע את נקישות כלי המתכת המונחים בכלים ולהרגיש איך הוא רוכן מעלי וחותך וסופג וחותך וסופג וחותך וסופג, ולתהות אם זה כואב, ואיך זה היה מרגיש בלי הרדמה, וכמה עמוק הוא חופר שם, ולהזכר במבנה האפידרמיס והאנדודרמיס מתואר ראשון. אחר כך ראיתי אותו מניח משהו ממני בצנצנת וסופג וסופג ומשחיל.

משחיל?! מה לעזאזל הוא משחיל?

מסתבר שחוט תפירה. וככה מביופסיה קטנה קיבלתי הרדמה ופולידין ובד סטרילי כחול של חדר ניתוח ותפרים שצריך להוציא בעוד עשרה ימים. מי היה מעלה על דעתו.

חוצמזה חדשתי את ימי כקדם, וקצתרבות חוזרת לחלל הבלוג (ומשם, לחיי). הזמן קצר והמלאכה מרובה, ובינתיים אנחנו (כן כן, גם אתם) הופכים להיות האנשים שאנחנו עושים מעצמינו. אני לא יודעת מה איתכם, אבל לי יש הרבה עבודה.

יש אישה אחת שאני אוהבת שלא יודעת על הבלוג.

בהתחלה בגלל שאף אחד לא ידע, זה היה בלוג סודי, ואחר כך  היא המשיכה לא לדעת מכוח האינהרציה.

הבלוג, כמו שאתם יודעים, נמשך כמה שנים טובות. אני חושבת שסביב 2005 נלוש סיפרה לי שהיא יודעת, והייתה האצבע של הילד שנשלפה מהסכר הגדול. הרבה מים זרמו פה, ואני, בזהירות, הכנסתי לכאן עוד חברים-לא-קוראי-בלוגים להשתכשך. זה היה מוזר, אבל סיפרתי להם. אבל היא, הו, אם היא תדע שיש לי בלוג כל כך הרבה שנים והיא לא יודעת, היא תעלב מאוד. אחרי הכל, מדובר פה על החברה הכי טובה שלי, זו שממילא שמעה את כל סיפורי הבלוג בגוף ראשון פלוס תיאורים גרפיים מפורטים, אבל את הבלוגיניג השארתי נחבא ממנה. ככל שעבר יותר זמן, זו הפכה למשימה עוד יותר בלתי אפשרית, ועוד פחות יכולתי לספר. חייה הכפולים של ורוניק.

-"מאיפה את מכירה אותו?"

-"מהאינטרנט".

כל כך פשוט.

אבל סודות גדולים סופם להתפוצץ כמו פרי בשל של ירוקת החמור.

ואז פתאום אתמול היא, שבמרוצת השנים החלה להשתמש יותר ויותר במחשב, התיישבה להראות לי פיצ'רים בפיירפוקס ובפייסבוק, ופתאום תיבת הדואר הליתוסית מלאה את המסך, והיא שאלה "ליתוס?" ואני גמגמתי משהו כמו "בטח מישהו שהשתמש פה במחשב ולא יצא" (כן, בטח, זה הרי מחשב נורא ציבורי, בחדר השינה שלי), והיא הפכה פתאום שקטה ומהורהרת ואז התנערה והמשיכה למחוזות הפיצ'רים וה RSS ושאר דברים שפעם אני הייתי זו שמסבירה לה.

אין זמן טוב מזה להתוודות, אני יודעת. אבל אני לא יודעת איך ויותר מהכל פוחדת לאבד אותה.

18:40 - עדכון קטן:

1. טוקה - אין כמוך. אני אוהבת אותך. 

2. כל מי שניסה להכנס וביקשו ממנו ססמאות ואישורים- סליחה. הנה, ביטלתי את זה.

את הסיפור על פלג הראשון אפשר לקרוא כאן. שני הסיפורים האלה, דרך אגב, קרו בסמיכות, ולשני הבחורים הללו באמת קראו באותו שם, שהוא, כמובן, אינו פלג.

פלג השני בן 30, גרוש, בלי, והוא נראה לגמרי לטעמי. הוא מסוג הבחורים שאני מיד נופלת ברשתם, עם לוק כזה של חנון-אינטלקטואל, עיניים עמוקות בלי סוף מאחורי משקפיים מבריקות וחיוך גדול. זאת ועוד – פלג השני הוא בעל תואר שני במדעי החברה, אוהב ספרים (ובמיוחד מהדורות ראשונות), עובד בעבודה שנשמעת מרתקת, מצחיק ואלגנטי. הוא האנטיתזה של פלג הראשון. הוא מיומן. הוא מוקפד. הוא איש שיחה והוא מבריק.

שעה שלמה ברברנו בטלפון. הוא מתחיל משפט ואני מסיימת אותו, הוא מצחיק אותי ואני מוסיפה עוד איזו הערה וגם הוא צוחק, ויש לנו אותן מילים. היה למה לחכות. כמה ימים אחר כך פגשתי את פלג השני לראשונה. זה קרה אחרי שהסתבכה לי היממה באיזו מלכודת, ונתלתה עם הלילות לשמיים והיום באדמה. לא ישנתי איזה שבוע.

נכון, זה לא היה רעיון טוב, אבל מי חושב בהגיון כשהוא מעבר לסף העייפות? זה הרי מן מצב כזה שאתה כבר לא מרגיש עייף, אבל התפקוד שלך לקוי לגמרי, ונוירונים מנומנמים לא מצליחים להרכיב בך את המשפט "לישון עכשיו". מיותר לציין שטעיתי בדרך לשם ואיחרתי ברבע שעה. הוא אמר שזה במסגרת איחור אופנתי. אני אמרתי שאני לא מאמינה באיחורים אופנתיים, ושכפיצוי אני אזמין אותו לקפה. בסוף שתינו יין והוא שילם. היה דיסקו.

סתם. לא היה דיסקו. היה מפגש חנונים. ישבנו בבית קפה ודיברנו. ודיברנו ודיברנו. שלוש שעות. האמת? נדירים האנשים שאני יכולה לצנוח אתם מזרות מוחלטת לשיחה של שלוש שעות. מאידך, ברטרוספקטיבה, נראה לי שבאיזשהו שלב העייפות והיין השתלטו עלי והפכתי לקשקשנית מטופשת: דיברתי בלי סוף על עצמי ולא שאלתי אותו כלום. צר עולמי כעולם נמלה. הוא דווקא ציין שהוא מבסוט מעמדת המראיין, אלא שבאשמת העייפות, או היין, או שניהם, לא יכולתי לזכור אף אחד מאותם פרטים מרכזיים (החיוניים לאמינות השיחה), כמו איך קוראים לצומת ההיא, נו, שליד הזה, איזה ספרים קראתי לאחרונה ואיך קראו להצגה הגרועה שראיתי בתחילת השבוע (המלך ליר). בהעדרם של כל אותם פרטים אקוטיים, ובהינתן הגמגומים שיצאו לי במקומם ("נו, מחזה של שייקספיר, בקאמרי, לא המלט, נו, השני, עם איך קוראים לו,  נו, ההוא המבוגר, אה! נזכרתי! יוסי פולק. וקרן מור. ועוד מלא שחקנים מעולים אומללים שאני לא זוכרת את השם של אף אחד מהם. וגם הגבוה ההוא נו. איך קוראים לו. הוא שחקן מעולה. לא משנה."), אני חוששת שאולי יצאתי מפגרת. או מלאת בולשיט. או שאולי זה האפקט שיש עלי בשיחה עם בחורים אינטליגנטיים. "חשבת שאת רחבת אופקים ומשכילה, אה?", חשבתי לעצמי, ואחר כך התנערתי וחייכתי אליו: "פתאום אני לא זוכרת כלום".

במקביל, הסתבר שפלג השני, גרוש בלי, הוא גרוש טרי טרי טרי, עניין של חודשיים שלושה, ולא לגמרי ברור אם הוא כבר מוכן לדבר הבא. הוא אומר שכן, אבל מיכל מרחפת סביבו, מלפניו ומצדדיו, קשורה כמו חוט רקמה דק, בהיר פנים ומנומש באריג חייו. יש לה חלק גדול בהיסטוריה הקיומית שלו, זה נכון, אבל מהיכרותי עם בחורים גרושים שבאמת גמרו לכתוב את כרך א' שלהם, הם לא נוטים להקריא אותו ולבקש הגהות מהגיבורה של פרק ב'.  ויש גם את חוק השליש (זמן האבל על הפרידה ימשך לכל הפחות שליש מזמן ההכרות!), ולפיכך, פלג אולי לא יודע, אבל, לכאורה, הוא מקדים את זמנו.  

נפרדנו בפתח הקפה, ואני עמדתי מולו וחשבתי על השומר שעד לפגישות ופרידות, אבל לא למה שקורה בינהן, והוא יכול להמציא לו כל כך הרבה סיפורים. איזו נקודת מבט מרתקת, חשבתי לעצמי, ורציתי לשבת עם מחשב נייד לידו ולכתוב משם ספר שלם. פלג השני אמר שישמח לדבר איתי, ואני תהיתי אם זו הייתה אמירה של נימוס או שהוא התכוון באמת, והוריתי לו להתקשר. אחר כך נלחצה לחיצת יד פורמלית קצרה אך רכה. (לחיצת יד רכה זה כזה מבאס! קוראים וקוראות, תקשיבו: או שנותנים ידיים – וזו פעולה מתמשכת, פרזט פרוגרסיב, או שלוחצים, חזק ואסרטיבי, קצר ומחויך). אחר כך הלכנו איש איש לדרכו. הוא שמאלה, לחנייה, ואני ימינה, לחנייה אחרת, פלוס עצירה באיזה מקום במורד הרחוב, לקנות קפה שיעיר בי קשתות רפלקסים שייקחו אותי הביתה.

אל דאגה, קוראים וקוראות יקרים. הגעתי בשלום וגם ישנתי כהוגן. אך האם פלג השני התקשר? האם היה עוד שמץ סיכוי להתפתחויות מסעירות? על זאת ועוד בעונה הבאה של- "הרוחצת בפלגים".

סופ"ש נעים,

ממחוזות הליתוס.

נ.ב.

למעשה עד עצם היום הזה לא הצלחתי להזכר איך קוראים לחוק הזה, שמי שמעלה את השואה כטיעון בויכוח מפסיד אוטומטית את הויכוח. זה קרוי על שם האיש שהעלה את הנושא לראשונה, באיזה פורום אינטרנטי. אוף. מגירות הזיכרון שלי עמוקות ומבורדקות כל כך. אני לא מוצאת שם כלום.

נ.ב.2.

מזל שגוגל יודע לחפש במגירות זיכרון מבורדקות. חוק גודווין.