~

זה התחיל במסיבה. כולם התעכבו בגלל הגשם, אבל אצלי היו רק שמיים ורודים ועננים. הכסאות היו מנוגבים והמפה פרושה והמצברוח טוב. האוכל והאלכוהול הגיעו עם האנשים, והיה מצחיק לאללה, וטעים, ונעים. זו הייתה מסיבה נהדרת. אחר כך נהיה מאוחר וכולם עזרו לסדר ואפילו שטפו כלים בזמן שאני חילקתי את השאריות לקופסאות לטובת כל מי שאין לו אוכל בבית. מי שלא ראה 15 איש במטבח הקטנטן שלי, לא ראה הילולה מימיו.  אחר כך כולם הלכו, ואני, מותשת, צחצחתי שיניים וזינקתי למיטה. יש לי מזרון חדש ומעולה ונרדמתי בשניה. לגמרי שכחתי.

אתם מבינים, אני בחורה אחראית וכזה דבר עוד לא קרה לי אפעם, אבל אתמול בלילה לגמרי שכחתי, ובלילה התעוררתי בגלל הרעמים אבל לא זכרתי וחזרתי לישון .

בבוקר זה התחיל. הרגשתי לא טוב. קמתי עייפה נורא וכל הגוף שלי היה כבד כזה. סיננתי שני טלפונים וחשבתי לעצמי, "אולי אני הולכת לחטוף איזו מחלה", אבל בסוף אספתי את עצמי ונסעתי למעבדה. כתבתי אבל לא הייתי כל כך מרוכזת, אז במקום זה ניסיתי לעזור לגור חתולים שהחליט להתחבא מתחת לאוטוקלב, ואחר כך עבר אל מתחת לצנטריפוגה הגדולה. אחר כך הייתה לי פגישה עם הבוס על המאמר החדש שלי (התלבטנו ביחד מה מהתוצאות להכניס ולאיזה עיתון  לשלוח) ועשיתי קצת ביואינפורמטיקה ותכננתי והזמנתי חמישה פריימרים  לקראת עוד ניסוי אחד אחרון וסופי בהחלט. כולם שאלו אותי "מה קרה לך?", ובמראה של השירותים ראיתי איך העפעפיים שלי נראים כבדים בדיוק כמו שהם מרגישים. כאבו לי כל השרירים. שתיתי תה ואחר כך שתיתי קפה ואכלתי וכלום לא עזר, ובערב נעשיתי לגמרי כבויה כזאת, בלי חשק או כוח לכלום, ובלי תיאבון. חשבתי שאולי יש לי חום אבל לא היה, ובפילאטיס, שבדרך כלל אני רק רוצה שימשך עוד ועוד, התפללתי שהמחוגים יתקדמו קצת יותר מהר, והאימון יגמר, ואני אוכל לחזור הביתה ולהתרסק. רק בעשר בלילה מכוסה בפוך על הספה בסלון הבנתי שאתמול בערב שכחתי לקחת את התרופות. ואסור שזה יקרה. זה מסוכן.  Steroid use cannot be stopped abruptly.

Steroid withdrawal symptoms can mimic many other medical problems. Weakness, fatigue, decreased appetite, weight loss, nausea, vomiting, diarrhea (which can lead to fluid and electrolyte abnormalities), and abdominal pain are common. Blood pressure can become too low, leading to dizziness or fainting. Blood sugar levels may . Less often, joint pain, muscle aches, fever, mental changes, or elevations of calcium may be noted.

אז איך שעליתי על זה ישר לקחתי, אבל עכשיו (שעה אחר כך) אני מרגישה אפילו יותר גרוע. מצד אחד הלב שלי דופק כמו משוגע, ומאידך אני מרגישה על סף התעלפות כל אימת שאני קמה. אני צמאה נורא וכל השרירים שלי כואבים והעיניים נפוחות. אין לי כוח לזוז. תכננתי ללכת עם הגורה לתלות שלטים בשכונה כי לילי כבר שלשה ימים לא חזרה הבייתה, לא לישון ולא לאכול, אבל אולי אני אשאיר את זה למחר. מחר בטח הכל יעבור. אולי גם לילי תחזור. הלוואי. הלוואי הלוואי. אני דואגת לה נורא, ועוד בגשם הזה. אוף.

נ.ב.

גם המילים הכי מנוסחות הן בסך הכל רגע אחד קטן, ואין בהן את כל מה שקרה לפניהן ואת כל מה שיבוא אחריהן וגם את אינסוף הדברים שקורים במקביל. ופוסט, פוסט הוא גליל של נייר טואלט, ומי שקורא הוא ילד מציץ דרכו אל ספינה לא נראית במרכז הסלון.  צינור שמוביל למקום שהדמיון שלכם לוקח אתכם אליו. כשקוראים מצטיירת תמונה, אבל לכל אחד שקורא התמונה הזו אחרת, ובעצם היא בכלל איננה. מילים, גם כשהן אמת גמורה, הן קשת בענן.

בהתחלה היער וחושך ואש ואחר כך החלונות הכתומים של השדרה. אנשים חצי זרים ואנשים זרים מאוד. הלהבות האירו רק את מה שהופנה אליהן, ועל הוילונות רקדו צללים לא נראים. 

אני לא יודעת למה אני לא כותבת כמו פעם. אני כותבת טיוטות ועוד טיוטות ולא בא לי להעלות אותן. כתבתי כל מני פוסטים על כל מני מחשבות מכל מני סוגים, והרגשתי שאני לא מבינה את המחשבות האלה. כתבתי אותן ואז קראתי אותן לאחור והרגשתי את הקהות ממלאה לי את הלשון והשיניים. משהו לא מוכן, וזה לא משהו של עריכה לשונית, אלא משהו הרבה יותר עמוק. תודעתי. אז לחצתי "שמור קטע כטיוטה" ולא חזרתי לקטעים האלה יותר, והם שם, כלומר, כאן. אני רואה אותם, ללא כותרת, ולא נכנסת. זה קצת כמו לעמוד מול דלת שלא מזמן טרקת, של חדר שלא מזמן ברחת מתוכו.

הרבה דברים קורים. הרבה דברים שאני לא רוצה לכתוב עליהם כי אני פוחדת שאם אכתוב עליהם הם יתפוגגו, ודברים אחרים שהם אאוטינג, ודברים אחרים שהם עוד קצת רגישים מדי, ואולי אלה לא דברים, אלא אני, שהיא כל הדברים האלה.

סגרתי היום את הכרטיס האחרון. לא עוד בליינדייטים. לא לעת עתה. אין לי לא כוח ולא סבלנות, ועושה רושם שאני כל כך גרועה בלמצוא שם בני זוג, שכנראה שזה לא באמת ישנה. האמת היא שעייפתי. זה מצחיק להגיד את זה ככה, כשהדייט האחרון שלי קרה כל כך מזמן, אבל זו התחושה: עצבות כנועה, כזו עם ראש שמוט וזנב בין הרגליים, כזו שלא מעיזה להתקרב.

אני חיה בתוך אישה אינטליגנטית מאוד, מוצלחת כזו, שמלהטת בין שלוש עבודות ותזה ובתי-חולים, שמתגלגלת מצחוק עם הילדים על הדשא, שקוראת בלוגריות אחרות ומזכירה לעצמה שזו לעולם לא תהיה היא, האשה שהן כותבות, הרווקה הזאת, הממורמרת. הרי היא אחרת. שלווה וטובה ומהרהרת, עומדת יחפה בגינה באמצע הלילה, תולה כביסה, מקלטרת, מטמינה פקעות ורוקמת מילים. מישהו יִמְצָא. מישהו יִמָּצֵא. אני חוזרת על זה כמו על מנטרה, אולי בסוף גם אאמין, אבל התוך, התוך הלילה הוא עצבות כנועה ובודדה מאוד.

1. בוקר.

חדר המתנה בראומטולוגיה של איכילוב. אני יושבת עם חיבור לאינפוזיה, אבל עוד בלי האינפוזיה, ורואה עם איזה ילד סרטים מצויירים.

ילד לאבא שלו: "מה יש לה ביד?"

אבא שלו לילד: "לקחו לה דם"

ילד מתישב כמוני עם יד שמאל ישרה, מסתכל עלי. כשאני מחייכת אליו הוא מתבייש.

ילד לוחש לאבא שלו בהתלהבות: "נכון שכשאני יהיה גדול גם לי יקחו דם?"

אבא מחייך. "אולי".

2. לילה.

נלוש ואני אי שם בדרום, על הדשא משקיפות על עננים:

אני: "דרך אגב, הסיגריה שלך נשארה אצלי במטבח על אדן החלון, ונראית מאוד חשודה".

נלוש: "תזרקי אותה. אסור לעשן את זה למחרת."

אני: "למה?"

נלוש: "כי משתחררים כל מני חומרים לא בריאים"

וחוצמזה הקורס הסתיים. עכשיו כמה חפיפות קטנות, והיי הופ לעבודה. החבילה שהזמנתי, על 250 הפקעות שבתוכה (זו ועוד 100 כלניות) הגיעה. הצבעונים והיקינטונים כבר במקרר. קיבלתי מזרון חדש ומעולה. הזמינו ממני עוד שתי כתבות לנובמבר. השבוע אני רוצה לסיים לכתוב את התוצאות של המאסטר. מחר אני אסע למעבדה. אודי עבר דירה לעוספייה, ובן דודי קנה מטוס. פאקינג מטוס, אלוהים אדירים. הוא גדול ממני בשנה, ואני חוסכת על גבינות בסופר. תוצאות חלקיות של הבדיקה שלי לא מראות שום דבר שראוי לכתוב עליו. פיצי קיבלה מהעבודה חופשה זוגית בצימר מפנק בגליל, והיא לוקחת אותי ואת טוקה (!!). ויש גם את הטיול למדבר, שאני מחכה לו נורא. לאויר. לשמיים מאופק לאופק. ריח מדורה ותה, כוכבים וסיפורים ושקט. אני חושבת שהמשפחה המורחבת שלי חושבת שאני משונה.