~

 

אוקטובר נגמר לו ועוד לא מצאתי עבודה. זאת אומרת, שלחתי עשרות קורות חיים, הייתי בכמה ראיונות, אפילו ניהלתי חצי מו"מ על שכר, אבל לא הסכמתי לרדת כל כך נמוך בשביל משהו מהסוג שהציעו לי וויתרתי בראש מורם. אני לא לגמרי יודעת מה אני מחפשת, אבל יש דברים שכשאני רואה אותם אני יודעת שהם יכולים להתאים לי בדיוק. על הכביש שנמתח בין מטרופולין "מה יהיה?!" למושב "אני מעולה, יהיה טוב, צריך סבלנות" אני נוסעת הלוך חזור במאה ארבעים קמ"ש. זה מסוכן לנסוע ככה, הכביש הזה צר ויש המון בורות ליפול בהם. גם הנהגת תשושה. 

 

בפגישה שלנו ביקשתי מהמתולתלת לעזוב עכשיו את כל הדברים האחרים וללחוץ לי על הברקסים של הנסיעה הזו. "אני לא מתחמקת מהעניין ההוא", אמרתי לה, "אבל הוא פשוט לא מעניין אותי עכשיו". קצת התאכזבתי כשהבנתי שהיא לא מצליחה לעזור לי ליישר את סמני השאלה, אבל האמת היא שהיא נתנה לי קצת פרספקטיבה וגם זה משהו. יומיים אחר כך מישהי שכבר לגמרי התייאשתי מהטלפונים השבורים איתה הזמינה ממני עבודה פרילאנס ביותר מארבעתאלפים שקל לחודש נובמבר וקצת נרגעתי. קל יותר להתנהל כשיודעים שמשהו גם יכנס בסוף החודש, וחוצמזה זה טוב שיש משהו אחר להתעסק בו חוץ מקורות חיים ומודעות דרושים. עכשיו אני צריכה ללמוד הרבה דברים חדשים ווליצור קשרי-עבודה עם כל מני טיפוסים מורכבים והשלב הזה תמיד זה ממלא אותי בהתרגשות ואנרגיה.

 

אמא שלי מנסה מאוד להתעניין ולעזור בחיפוש העבודה. היא מכירה כל מני אנשים בכל מני מקומות שיכולים להיות רלוונטים, אבל משום מה הדאגה שלה מעוררת בי כלבי שמירה, דוברמנים רזים ועצבניים. אני קושרת אותם בשרשראות ברזל בכניסה לתוכי ומדברת איתה מעל הנביחות שלהם, אבל לא תמיד אני מצליחה לשמוע ככה מה שהיא אומרת. אני יודעת שהיא מרגישה את המצב הזה שלי. הייתי צריכה לתפוס את הדוברמנים מהקולר ולתת לה להכנס לכוס קפה של קרבה וקרביים ולתת לה לעזור, אבל כלבי השמירה שלי חזקים וכועסים. על מה הם כועסים.

 

פיצחתי את הקינואה. בחודשים האחרונים אני מנסה בעקשנות אין קץ להתחבר למאכלים משונים ובריאים שבבית הוריי לא אהבתי. זה כולל שלל רב של דגנים וקטניות שיש בהם המון דברים שאני צריכה, אבל כשאמא שלי מכינה זה לא טעים לי. אז מדפי המטבח שלי התמלאו בזמן האחרון בצנצנות של חיטה ובורגול ושעועית מש וקינואה וכוסמת. הצנצנות נעימות לעין, ועכשיו צריך להתאים את התוך לחיך, כי אוכל, לפני שהוא בריא, חייב להיות טעים. בתקופה האחרונה, מדי יום (או יומיים) אני מתפנה לחפש את המתכון המנצח, וכל זה פרולוג כדי להגיד, שפיצחתי את הקינואה. בלי להטביע ברטבים, בלי להגזים בהכנות, בלי מצרכים מופרכים. סוד אחד שהתגלה, מתכון אחד שהוא מיש מש של כמה אחרים - ויצא לי מעדן. מעדן שניצח בקלות רבה את "הקינואה-הכי-טעימה-עד-כה" שפיצחתי כבר לפני חודש (עם גזר, עגבניה וסויה) וגם את הקודמת (עם קוביות בטטה), והיה ראוי לפוסט קולינרי, להלן. בקיצור- הסוד, מסתבר, הוא לשטוף טוב טוב את הקינואה לפני הבישול. בתהליך העיבוד הקינואה, מוסרת ממנה הקליפה החיצונית המכילה ספונין (saponine). החומר הזה, מגן על הקינואה מציפורים וממזיקים, ולכן הוא גם קצת רעיל וגם יש לו טעם של סבון. חלק מהספונין נשאר על הגרגרים של הקינואה, והסוד הוא פשוט לשטוף אותה במסננת דקה שטיפה רצינית (שלוש דקות ככה) במים חמימים לפני הבישול. זה משדרג את הטעם, שאתם לא מדמיינים עד כמה. וזהו. אחרי השטיפה ממשיכים בקלילות למתכון (הפשוט עד מאוד) : בכף שמן זית (כתית מעולה) טיגנתי קלות כוס קינואה שטופה (דקה). אחר כך הוספתי שתי כוסות מים וקצת מלח (המכונה קורט), הבאתי לרתיחה, הורדתי לאש קטנה ובישלתי עם מכסה 10-15 דקות. בינתיים, חתכתי לקוביות קטנות בצל בינוני וחצי גמבה אדומה, וגירדתי גם שני גזרים על פומפייה. את הירקות, יחד עם כפית של שום כתוש ופטרוזיליה קצוצה דק, טיגנתי בכף שמן זית, עד שהבצל השקיף. הוספתי מלח ופלפל. המחבת הצבעוני הזה הוא אושר צרוף, ואחר כך, כשהקינואה הייתה מוכנה, ערבבתי הכל יחד ויצא לי מעולה מעולה, טעים, קל, פשוט. בריא. טרי. אליפות.