רציתי לכתוב אותי עכשיו, ונדמה לי, שמה שכתבתי לו במייל הוא התיאור המדויק ביותר.

אין לי דרך טובה יותר לכתוב את זה, ואני רוצה לכתוב את זה כאן.
אבל את הפסקה ההיא כבר שלחתי לו, במכתב.  כשכתבתי חשבתי אליו, ואז התגנבו לתוכי המילים והתפרצו בכח. הוא היה הסיד שנזרק לתוך לוע פעיל של מחשבות. זה הופך אותן לקצת שלו, לא?

מוזר, איך לפעמים אני הומה מחשבות, וכל מילה מעירה בי מסע מטאפורי מופרע. אם אני לא עוצרת אני יכולה ללכת לאיבוד בתוכו. בימים כאלה אני לא מצליחה לנסח אפילו פוסט קצר. הכל יוצא מגידרו. הכל מתנפח ובורח ממה שבעצם רציתי להגיד. ואני, כמו ילדה קטנה שבורח לה הבלון, נשארת לעמוד שם, עם המבט רחוק בשמיים.

דוגמא:
מוזר איך לפעמים אני הומה מחשבות (כמו כוורת דבורים רוחשת ביום של אביב), וכל מילה מעירה בי (עומדת ומושכת מעלי את השמיכות, ואני מצטמררת בקור הזה של הבוקר, שיש בו קצת מהצינה של הלילה וקצת מהפרשי הטמפרטורה שבין החדר הגדול לחמימות שמיכת הפוך. לישון בה זה כמו להירחם (לחזור לרחם) מחדש). מסע מופרע.

מה שמוזר אפילו יותר, זו לא הדייסה המטפורית הזו, אלא איך שם של נמען בראש הדף שולף אותי מתוכה. ככה פשוט. אני כותבת אותו, ופתאום אני מתנסחת בצורה מדויקת כל כך. אני קוראת לזה "אפקט איתמר": כשכתבתי אליו לא יכולתי לכתוב לעצמי, וכך, אין לי אותי שהייתי בשנתיים ההן. סאגת היומנים החסרים. ואולי כל כתביי מאז מונחים  אי שם באחת מהמגירות שבבית הוריו, כמו מכתביו שאצלי.

תמיד הייתי אישה של מכתבים. תמיד הם נכתבו לי מעצמם.

מכתב.
מימין שמו, ומצד שמאל למעלה התאריך, והאור שבחדר (פסים כתומים של שמש דרך התריסים), או שעה (בין ערביים) או מזג אויר (קר) או ריחות (אמא שלי אפתה עוגה לשבת).
ובכל מכתב כזה ששלחתי, היה שעתוק מדויק של משהו ממני. הייתי מפוסלת שם בכל אות, והוא יכול היה לראות וללטף ולנשום.

מעטפה. שוב הוא, והכתובת. מימין בול לגמרי רגיל. מאחור– אני. תיבת דואר והנה, המילים נשלחות לבלי שוב. אין טיוטה ולכן לא נותר שום עותק, אפשרות נסיגה, או עיון מחודש.

"שלח לחמך ובאחד הימים?"

מעולם לא.

.

"יש לך מילים קסומות," הוא אמר לי. "את כותבת במילים שאי אפשר שלא להתאהב. גם אם את לא מנסה. גם כשאת כותבת את הדברים הכי... הכי רגילים. ואולי זה דווקא בגללם"

אבל זה לא קסם. זה כישוף מקולל. זה כמו להיות נושא הטבעת.

זה כמו להיות קופסת שימורים שמצליחה ליפול בכל הרשתות, ושוב להיזרק לים.

נדמה לי שמתקרבת סירה.

בשש בערב השמיים סגולים. בשש וחצי הגינה כבר חשוכה לגמרי, והאנושות נדלקת. הצמחים מפסיקים לסנטז ומתחילים לנשום. גם אני.

יוצאת אל החושך, מתעטפת, נאחזת בספל הקפה שלי בשתי כפות ידיים מפשירות ומביטה אל החושך מסמיך.

דובה אוכלת ומעיפה אלי מדי פעם מבט צהוב. חתולת רחוב.

הלימודים מתגברים והולכים. הקורסים מרתקים (ברובם) וקשים (ברובם) ואני מחפשת את המחילות שדרכן בורח לי הזמן,  וזקוקה ל (איך הוא אמר את זה היום? אה:) "רעיון אלטרנטיבי לפתרון אסוציאטיבי."

אז אני יושבת בחושך וחושבת.

בחושך הזה החלטתי לוותר על הצעת העבודה המפתה ההיא. נכון ש- 850 שקל ליום קצר זה לא משהו שמוותרים עליו ככה בקלות, אבל אין לי זמן להשקיע בזה, ואני לא מתכוונת לעשות את זה כלאחר יד. עדיף לי ככה. גם שיווקית. להשאר עם המוניטין הטוב שלי ולהיות מבוקשת עדיף על להתחייב ליותר מדי דברים במקביל ולהחליק את כולם איכשהו. אני לא אוהבת "להחליק". אני אוהבת להשקיע את כל כולי. בגלל זה רוצים אותי. בגלל זה אני מוותרת הפעם. נדמה לי שזו החלטה נכונה.

חוצמזה היו הרפתקאות עם הכחולה השבוע. וואו. הרפתקאות של סרט הוליוודי משובח, כולל כל האלמנטים החשובים: פשע, גנבים, פריצה, שוטרים שדופקים לי בדלת בארבע וחצי בלילה, לילה לבן, תחנת משטרה, חוקר, תלונה, נסיעות הזויות בפאתי יפו,  בלשות, פראנואידיות, מארב...

אבל נוכח האירוע אני מותשת (טרם הושלמו שעות השינה החסרות) ולכן אני מצטערת ומיד מבטיחה לספר את הסיפור המלא בהזדמנות אחרת.

תובנה קטנה לסיום:

אני חיה בסרט, אבל מי לעזאזל בחר באקשן ואימה?! 

ישוכתבו חיי לקומדיה רומנטית, ויפה שעה אחת קודם!

לילה טוב.