~

נובמבר היה חודש קשה.

בנובמבר הלימודים התעצמו. אמצע הסמסטר הלפני אחרון שלי בתואר הגיע. זו לא ספירת יאוש אבל זו תובנה שנמצאת כל הזמן ברקע.

הראתי למנחה שלי את הסמינריון שלי. השקעתי בו הרבה מעבר למה שמגיע לו, אבל הנושא באמת היה מענין. היא אהבה את זה. ממש. עשינו שינוי אחד בסדר של השקפים, ונפרדנו באיחולי "תודה רבה!" ו"בהצלחה!", וזה ראוי לציון כי חוץ מלהיות המנחה שלי בסמינריון היא גם הראש חוג והאוחזת העיקרית בחוטי האקדמיה של התואר הזה.

המחקר שלי הגיע לאיטו לסוף שלב א' המתיש. אחריו יבוא שלב ב' במעבדה, ואז שלב ג' הנכסף של הכתיבה. אני מפוחדת לגמרי שלא יצאו לי תוצאות טובות. לאורך כל המחקר שלי מרחפת מעלי בלי אומר הצעה של הפרופ' להמשיך אצלה גם בשנתיים הבאות. אני לא יודעת. אולי אני צריכה לקחת קצת חופש מכל זה. בקרוב מאוד צריך יהיה להחליט.

בנובמבר גיליתי שהעבודה הראשונה שלי (בהדרכה) דלילה מדי. שהעבודה השנייה שלי (בהפקה) צריכה עוד דחיפה אחת רצינית למעלה לפני שהיא מתחילה להתגלגל ולהאיץ כמעט מעצמה. העבודה השלישית נמצאת בשלב קריטי של קיום שאינו תלוי בי. אם היא תקרה, אצטרך ללמוד בשבילה המון, במיוחד כי היא משהו שמעולם לא עשיתי, אבל יהיה לי כיף כי היא דורשת ממני להיות יצירתית וייצרנית. אני לא יכולה לספר עליה עדיין.  לעבודה אחרת נגשתי לראיון לפני שבועיים. קצת אחרי שבוע התקשרו לזמן אותי לעוד מיון. אחר כך לעוד אחד. בזבוז זמן מוחלט. זו עבודת סטודנטים זמנית, טכנית, לא מסובכת. אני שם רק כי השעות נוחות והכסף בסדר. אני עוד מחכה לתשובה.

 בינתיים, אתמול בבוקר ראיתי איש תולה מודעת דרושים. חייכתי אליו, החלפנו מילה, התקשרתי. בערב הלכתי לשם והתקבלתי. כיפאק היי. עבודה מתישה, משעממת משהו, ששכרה בצידה. חד פעמית אבל עם פוטנציאל לאפיזודות נוספות בעתיד. עבודה מהבית, מתי שמתחשק, אבל עם דד ליין. אני מבסוטית ממני. אמא שלי שמעה ואמרה: "ואוו. איזו ילדה חרוצה!" ובאותה נשימה: "את צריכה שנעזור לך עם כסף?". ואני יודעת שהם יכולים לעזור, ויעזרו בשמחה, אבל בה-בעת אני מרגישה שאני כבר צריכה להרים את המצ'טה שלי ולהוביל את עצמי בג'ונגל הזה של החיים. דיי לקחת מאמאבא. קצת עצמאות בבקשה, אפילו אם זה קשה ולא ישנים.

בנובמבר התחלתי לרוץ. רצתי יפה, אבל עקירת שן הבינה בשבוע שעבר סיממה אותי באנטיביוטיקה ומשככי כאבים ומנעה ממני להמשיך כמו שצריך. השבוע כבר הכרזתי על החזרה למסלול, אלא ששלשום נקעתי את הקרסול, ועד שהוא יחזור לצבע ולגודל הטבעיים שלו, אני לא רצה. אני מוכרחה להגיד שזה חסר לי, וזה סימן טוב.

בנובמבר חזרתי להיות אחת אחרי שלושה חודשים של ביחד. הייתה תקופה רפרקטורית, והיה לי דייט אחד שהצביע על חוסר עניין הדדי של  הנוכחים (ותודה לא').

בנובמבר הגיע החורף (סוף סוף).  הבשילו תפוזים, ואבוקדו ופקאנים נפלו מהעץ. בנובמבר הבחנתי שהשסק מתחיל לפרוח וכובע הנזיר מתעורר באמת. וכיביתי את ההשקייה האוטומטית סוף סוף. בנובמבר הגורה בת שנה, והיא הכלבה הכי מדהימה בעולם. הכנתי מרקים איזה שלוש פעמים, ותנור הספירלות שלי הקפיץ את הפקק ושרף את השקע, ואני צריכה לקנות אחד חדש כי הלילות שוב קרים.

קצתרבות - ראיתי רק סרט אחד לא מוצלח (יריד ההבלים). אכלתי ב- NG פורטרהאוס קילו מאתיים מעולה, ניגבתי מסבחה באבו אדהם והיה לי טעים טעים והמבורגר ב-"Black  בר בורגר", מקום חדש של השף צחי בוקששתר, התגלה כמאכזב.

קראתי את ארבעה בתים וגעגוע (אל תשאלו אותי מתי הספקתי לקרוא, כי אין לי מושג). נהניתי ממנו מאוד.

כתבתי מעט, בעיקר על פתקים קטנים וחשבוניות של דלק תוך כדי נהיגה.

נגמר נובמבר 2004. עבר לו חודש אחד בנצח.

בתמונה מהבוקר יש את המדרגה הראשונה בכניסה האחורית.  היא מוארת בריבוע בוהק של שמש חורפית מדהימה. למטה ממש אפשר לראות את הגרביים האפורות העבות שלי, ואת הכלבה מתחרדנת על השביל בעיניים חצי עצומות. אפשר לראות גם את הספל מונח על המדרגה. כבר אין בו קפה, כי את שתיית הקפה אני לא מפסיקה באמצע כדי לצלם.

בתמונה השניה אחת עשרה בבוקר. אפשר לראות אותי מהגב (מי צילם?). אני מצולמת מגבוה, והפריים כולו מלא באדמה שמתחת לעץ האגוז הגדול. האדמה חומה כהה ורטובה, מנוקדת בפקאנים. בצד ימין למעלה אפשר לראות סל כביסה גדול, ישן, עגול,  מפלסטיק ירוק עם חורים מרובעים. הוא מלא בפקאנים (מלא ממש). אני רכונה במרכז (קומפוזיציה גרועה), בדיוק מושיטה את היד להרים. אפשר לראות שהידיים שלי מלוכלכות באדמה הזו. הכלבה לא שם (היא עדיין מנמנת בשמש).  בפינה השמאלית התחתונה אפשר לראות את הקצה של ערמת השלל שלי: עשרה תפוזים ושלושה אבוקדו. ואי אפשר לראות חיוך של נחת פשוט כי לא רואים את הפנים.

התמונה השלישית יפה. אני אוהבת אותה במיוחד כי היא רגע של מנוחה ואויר ורוח. השעה חמש בערב. הצילום מכיוון השער. אני עומדת על השביל, עם הפנים לרחוב ויש לי מבט כזה של תדהמה. בין השער וביני אפשר לראות את הכלבה שלי ואיזה כלב זר, ענק, שטיפס מעל הגדר. (טיפס, לא קפץ. ראיתי במו עיני, ולא האמנתי). הם קצת מרוחים בתמונה הזו, כי הם בעיצומו של משחק גורים משתולל. השיער שלי פרוע מהרוח. כבר מתחיל להחשיך ואפשר לראות שמימיני הדשא מכוסח. כמעט אפשר להריח בתמונה הזו דשא ותפוז שדרסתי וריח של גשם שאולי ירד הלילה.

בתמונה האחרונה, הרביעית, אני והוא בטיילת. הצילום מכיוון יפו צפונה. הטיילת ריקה, ואפשר לראות את הכלבים משתוללים בדשא מימין. משמאל הים סוער בגלי ענק מפחידים (בדיוק אפשר לראות אחד מהם מתנפץ אל הסלעים). הוא מחבק את הכתף שלי. היד שלי מתחממת בכיס הפליז שלו ואנחנו מחייכים. יש בתמונה הזו איזו נינוחות של זוג מאוהב, ואי אפשר לראות בה שנפרדנו. ואי אפשר לראות בה איך אנחנו מדברים על אפשרויות להכרויות שהוא מתחבט בהן, ואי אפשר לראות שאני חושבת לעצמי, כמה אני צריכה אהבה עכשיו.

שבוע טוב.

1

ביום ראשון שעבר היה לי ראיון עבודה. דווקא היה דיי מוצלח, הייתי מלאת בטחון עצמי ולא מתרגשת בכלל, אולי כי עוד לא הצלחתי לא להתקבל לעבודה שרציתי, ואולי כי לא הייתי משוכנעת שאני באמת רוצה את העבודה הזו. למה? כי היא בלתי אפשרית כמעט. כי היא במעבדה, כי היא שלוש פעמים בשבוע בין שבע בערב לאחת-עשרה בלילה, ואני לומדת כל יום עד שבע בערב.... ומה יהיה על הגורה ימים שלמים לבד? ומה יהיה עלי?

בכל מקרה, ביום ראשון הזה כבר סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע שלא חזרו אלי וכבר עבר שבוע ושלא קיבלו אותי ואיזה באסה אבל בעצם איזו הקלה וכמה טוב. היום מצאתי שתי הודעות מהם במזכירה האלקטרונית.

2

ביום שני לא יכולתי לקום מתוך הפוך שלי. בחוץ הקרוב הגשם טפטף לי שיר ערש, ובחוץ הרחוק היו פקקי תנועה, אולמות צפופים והרצאה אחת מיותרת. עשיתי קצת התפנקות בפוך, אחר כך התפנקות של קפה בסלון עם חלון פתוח לרוח, ולקינוח, בדרך לאוניברסיטה - קפצתי לדואר לאסוף איזו חבילה.

האיש של תיבות הדואר ישב הפעם בפנים, על כסא ההמתנה, ולא ליד התיבות כמו תמיד. קר בחוץ, והחבר שלו, זה עם הקסקט, לא הגיע. אולי הוא משתעל ויושב הבוקר  עטוף בצעיף החום שלו ליד תנור חשמלי. 

בכל מקרה, האיש של תיבות הדואר ישב בתוך הסניף הקטן שלנו, מכורבל במעיל שלו, מכונס תחת הכובע הישן, והביט בי.

הוא הסתכל עלי כשנכנסתי, וכשחיכיתי לתורי, וכשאספתי את החבילה. כשפניתי ללכת משם, הבטתי אליו חזרה. קיבלתי ממנו חיוך כזה שבע-רצון, שליטף לי את הראש בליטוף של סבא שאני כבר כמעט לא מצליחה לזכור.

אולי זה היה המעיל הארוך השחור שלי שמצא חן בעיניו. או הכובע. או שניהם ביחד, פלוס החיוך שצייר על פני הגשם. אני לא יודעת מה בדיוק גרם לו לחייך אלי ככה, אבל כשיצאתי משם אל הרוח הייתי עטופה בעוד שכבה אחת שחיממה אותי יותר מכל שכבות הבד כולן.

3 - יומני הפדלאה

ירדתי מידה במכנסיים. יחד עם זאת, בשבוע שעבר רצתי רק פעם אחת (בגלל העקירה השתבש לי קצת הלו"ז). השבוע אמרתי לעצמי :מ-ע-כ-ש-י-ו ובכל זאת כבר יום שלישי ועדיין לא רצתי. שלושה בחנים בשלושה ימים זה תירוץ טוב, או שמא חוזרת לקנן בי אישיותי המתפדלאת? אני נוטה להאשים בעיקר את הגשם. מה בכלל לובשים כשיוצאים לרוץ בגשם? זה בריא, לרוץ ככה בין הטיפות כשקולה של אמא נושף בעורפי וקורא לי לקחת סוודר? נחוצה עצה של רצים רב-עונתיים.

4

החלה עונת הפקאנים. הללויה.