~

לפני שאני חוזרת הבייתה אני עוצרת בגן ציבורי. הכלבה מזנקת מהאוטו לרחרח בדשא ולהשתין, בינתיים אני יושבת על ספסל ומסתכלת עליה, ועל הגן הריק ועל העננים סביב הירח. רק סביבו אני רואה אותם. שאר השמיים נדמים בהירים. יכולתי להיות פואטית, אבל קר לי נורא ואין לי מעיל.

בשבוע הבא יהיה קצת אחרת. יש לי שלוש הדרכות. זה אומר שיהיו לי שלושה ימים בהם אפשר יהיה לנוח בבקרים. לישון עד מאוחר או לקחת את הכלבה לפארק הירקון או לסיים להטמין את הפקעות בגינה. ולשתות את הקפה של הבוקר בנחת. אלוהים, כמה אני זקוקה לזה. אולי אצליח גם סוף סוף לצאת מהצינון המעיק הזה.

קיבלתי מרשם פלוס אישור מיוחד לחיסון שפעת. (שלום. קוראים לי ליתוס ואני קבוצת סיכון). אני צריכה לקבל אותו ואני לא רוצה כי אני יודעת שאחריו שוב אהיה חולה. בעעעהה. ואני צריכה לעשות כבר תורים לכל הרופאים האלה, שההפניות אליהם כבר הופכות "פג תוקף" אצלי על המקרר.

הכלבה רודפת אחרי איזה חתול. אני לא אומרת כלום. שתרוץ. שתוציא קצת מרץ. ממילא אין לה שום סיכוי לתפוס. מתחשק לי בכלל לארוז את עצמינו ולנסוע לאיזה קיבינימט ליומיים. אולי לדרום. להתבודד עם הבדידות. כמה מלנכולי.

 אבל  אני לא מעיזה עכשיו לנסוע רחוק. הכחולה התחילה לצעוק כשהיא מתקרבת לשמונים קמ"ש. אני מגבירה את הרדיו ולוחצת על הגאז. ואין לי כסף, גם לא למוסך. ויש לי טסט בקרוב. אלוהים אדירות. מה אני אעשה.

הכלבה חוזרת אלי, מתנשפת, ונשכבת בחול. קר לי נורא. הורידו לי החודש חמישים אחוז מס בטעות. יחזירו לאלתר, ככה אמרו. אלתר כבר עבר. בינתיים שלמתי חשבונות. המינוס גדל. החיים הבוגרים האלה, משהו פה לגמרי לא הגיוני. אני עובדת בלי הפסקה (שבעה ימים בשבוע). זה לא בריא לי. אני חולה ועייפה. בעיקר עייפה. בהתאמה- אין לי חיים. אני לא יוצאת. אני לא כותבת ולא קוראת. אני מתייבשת ומתפקעת. משהו רקוב בממלכת ליתוס.

תוכנית הבראה תתחיל כבר בשבוע הבא. אני עוד חושבת עליה. אני צריכה לעשות לי קצת סדר בחיים. לסגור קצוות שהשארתי פרומים. להרים עיניים שנפלו לי.

אני קוראת לכלבה. הולכים הבייתה. בדרך אני מבטיחה לעצמי להכנס ישר למקלחת ולמיטה.

במקום זה אני פותחת את המחשב וכותבת. חלשת אופי שכמותי.

מחר שבת. אני צריכה להיות בתשע בבוקר בקפה.

בערב יש את ההפגנה נגד הסגירה של 88פמ. אני רוצה להיות שם. על אפי (המנוזל) ועל חמתי (עוד אין לי) אני אהיה שם.

תבואו גם. זה חשוב. זה חשוב באמת.