~

הכתיבה האחרת שלי, זו היבשושית נטולת המטאפורות, חזרה מהמנחה שלי, לעוד סיבוב של תיקונים. הגרסה הבאה תהיה (אולי) הגרסה הסופית, שאז תשלח להערות של שני המנחים האחרים. יש לי עוד עבודה על הטקסט, וגם על התמונות. אני גם צריכה לקרוא עוד אי אלו מאמרים. ולשנן כמה דברים. ולהתמלא בבטחון עצמי. ולהכין מצגת. ולעמוד מול חמישה או שישה חוקרים ולהגן על התזה. וכל זה עד סוף דצמבר, אלוהים אדירים. אז במקום כל זה אני רואה קולנוע, מסדרת את הארון, מודדת את כל הכובעים, מכינה עוגיות. שותה תה. חושבת מחשבות. כותבת פוסטים. קובעת דברים עם חברים. נכנסת ללחץ (כי תיכף נגמרת לי המלגה ואין לי גרוש ואני עוד לא יודעת מה אני רוצה להיות). לוקחת נשימה עמוקה. מלטפת אחת. ועוד אחת. ועוד אחת (יותר מדי). שותה תה. וקפה. מחר אני אתחיל. באמת.

.

(פה אמור להיות סרטון)

ובאשר לבעיה עם הבלוגינג הזה,

אני כותבת ודברים שטוחים מקבל עומק. רגע חולף מקבל נצח.

פלש מחשבה קצרצר, הופך לאלומה קטנה משוטטת באולמות חשוכים עצומים.

בועות סבון מתגבשות לכדורים של זכוכית

ומתנפצות.  דברים נכתבים הרבה יותר ממה שהם באמת.

הדבר האחרון היה הסיפור עם ההוא שהיא לא באמת רצתה, אבל משהו בתוכה התעקש לנסות להתנגע בו בכל זאת. היא חשבה שאולי היא רק צריכה לתת לזה סיכוי, שאולי זו הדלת שהמסדרון הצר שלה יוביל אותם למקומות חמים וממלאים וחבוקים. אבל מאחורי הדלת הזו היא מצאה רק ריק, תהום גדול וקר שהיא רחפה אבודה בתוכו, כשהעולם סביבה עלה וירד, כבד ומתנשף. אחר כך היא קמה משם והצטערה שאין לה איך לחזור. מאז, בימים שבאו, נדמה היה לה שאיבדה את התשוקה. גברים באו וגברים הלכו, חלקם אפילו מצאו חן בעיניה, אבל היא לא רצתה שהם יגעו בה. התרחקה. אין שום דלת ושום מסדרון לא יוביל למקום שלא נברא בתוכה.

זה יכול היה להיות סיפור עצוב אלמלא לילה אחד הופיע איש, שהיו לו ידיים טובות וכנות שידעו לאסוף אותה אליו, לחבק וללטף, לרצות אותה ולחכות. כי אז פתאום, כמעט בבת אחת גם היא רצתה אותו להתפקע. הניחה לעצמה להתמלא בחשקים כמו אגם אירופאי במים אחרי שהקרח מפשיר. שקודם אפשר היה רק להחליק מעליו, ופתאום אפשר לצלול לתוכו. הידיים שלו ציירו אדוות על העור החשוף וגלים קטנים נחבטו אל דפנות הבטן שלה. היא צחקה.

- למה צחקת?

היא לא יכלה לענות. היא לא ענתה.

מישהו מכיר סרט או רומן שמתרכזים בדמותו של מנצח של תזמורת?

(לא כולל "ביקור התזמורת").

ראיתי היום אחד, סיקרן אותי לגמרי. רציתי ללכת אחריו (בלתי נראית או נראית) אל מאחורי הקלעים בהפסקה, ואחר כך הביתה. רציתי לראות איך נראה הסלון שלו וחדר השינה שלו והמטבח שלו, והאם הוא מבשל ומה. רציתי לדעת אם הוא מניח את הקופסא המהודרת עם מקל המנצחים על השולחן הקטן שליד הכניסה, יחד עם המפתחות של האוטו. או אולי בתוך המגרה העליונה בשידה מעץ כבד. או על הפסנתר, ליד המטרונום. רציתי לדעת אם הוא היה משחק בלהיות מנצח עוד כשהיה קטן. רציתי לדעת איך לומדים ניצוח, ואיך הוא היה באקדמיה. זה מקצוע תחרותי, ניצוח? היו לו חברים? אולי היה לו רומן עם צ'לנית. אולי גם הוא אוהב את הרגליים הפסוקות בחצאית מופשלת. רציתי לדעת באיזה כלים הוא יודע לנגן ואם הוא מרגיש את המוזיקה עוברת בתוכו ומסביבו ואיך הוא מכוון אותה אל הכלים כדי שהיא תחזור ותבקע מתוכם. רציתי לדעת איך הוא עומד כשהוא מודד את הג'אקט של המנצחים על שרפרף קטן במתפרה בדרום-איזו-עיר, ומנפנף ככה עם הידיים מול המראה, בבישנות או מתוך שגעון גדלות, מעל תופר שפוף שיש לו מחטים בין השפתיים, כדי לבדוק שהכנפיים נפרשות יפה מאחוריו.

זהו. אז עכשיו אני רוצה סרט, או רומן, על מנצח של תזמורת. אפשר גם ביוגרפיה. מי מכיר?