~

הייתי צריכה להיות בעבודה. רוצה לומר: הייתי בעבודה, אבל אף נפש חיה לא נראתה בסביבה. בחוץ הגשם התעצם אז שתינו בעצמינו את הקפה ופתרנו את כל התשבצים בעיתון וגם את הסודוקו. אחר כך באו חמישה ואחר כך סגרנו, ופתאום אני מוצאת את עצמי בשתיים בצהרי שבת בבית, זה לא קרה לי מזמן, אז התפנקתי: הכנתי לי אוכל טעים ולקינוח חתכתי לי לקערה קלמנטינה ובננה וקישטתי בצימוקים ודבש. אחר כך קצת קראתי ויצאתי לגינה לשתות קפה, ולהרטב קצת מהגשם. עכשיו אני מתייבשת מול התנור ומציירת אותי.

לפעמים כל כך טוב לי בתוך השקט הזה.

אף אחד לא מתקשר. אף אחד לא מתדפק,

אני לא מטרידה את מחשבתו של איש.

אני מתנהלת עמוק עמוק

ובמקומות שלא רואים

אני מפרקת דברים גדולים

לדברים קטנים.

(ואם אתם רוצים, משהו כחול ואקטואלי).

(5)

מול גבריאל יש פאב שכונתי נעים. הקירות מעץ, התאורה צהובה. בפינת החדר בוער קמין, והחום סמיך ונוכח ויש לו צל שמצייר מערבולות על הרצפה.

המעבר בין קפאון החוץ לחום הזה מסחרר אותי. אנחנו מתקלפים עד הליבה ומזמינים אלכוהול מבארמן אפור שיער ורציני.

אני לא שותה בירה, והדרמבוי שלי מוכּר ומחליק, מתוק ומשכּר. המחירים זולים ומנות האלכוהול קטנות. אני קונה סיבוב ראשון. אחר כך אני משעינה את הגב על הקיר ושותה ושותה ושותקת, מקשיבה לסיפורים שלא שמעתי מעולם.

בדרך חזרה יורד שלג, ואנחנו שוקעים בו לאט, וייחם.

פאב. אני צילמתי. דצמבר 2005.

(6)

באולמות גדולים אני רוצה שגבריאל יתפוס אותי בלי הודעה מוקדמת, ויסחרר אותי בואלס קצר של וינאים. אבל גבריאל איננו ואני מרימה את הראש אל ציורי התקרה ומסתובבת סביב עצמי לאט. בלילה בשוק חג המולד יש עץ אשוח מואר ולהקה שמזכירה לי את "כמו בגן עדן" ויש דוכנים, ויין עם קינמון וחבית גדולה שקולים עליה ערמונים. אחר כך באים כלי נשיפה. אנחנו שותים פונץ' תפוזים מחוזק ומקשיבים עד שכבר אין לנו תחושה באצבעות של הרגלים.

יריד חג מולד בשיינבורן. אני צילמתי. דצמבר 2005.

(7)

רגעים של תובנה:

"לעזאזל, פתאום הבנתי", גבריאל אומר לי קצת לפני שנגמרת ההפסקה,

"אופרה זה בעצם סוג של מחזמר".

אני צוחקת. זה נכון.

"שלג יורד", אני כותבת לגבריאל בלילה,

"הוא הדבר הכי שקט ששמעתי אי פעם.

 פס קול של דממה".

(8)

טיול בעיר:

לפארק קוראים שטאט פארק (ואפשר לעשות בו שטויות)

למוזיאון קוראים קונץ מוזיאון (ואפשר לעשות בו קונצים).

זה מצחיק אותי.

סליחה היא מילה ארוכה מכדי שאשתמש בה, למרות שכמה פעמים אני רוצה.

Entschuldigen. נדמה לי שאומרים schuldi בקיצור, אבל אני לא יכולה להגיד את זה ברצינות.

האוסטרים שקטים ומנומסים, מסבירי פנים וחביבים. אנחנו בוהים במפה רק לרגע, ומיד מישהו ניגש להציע עזרה.

(9)

גרמנית של גרמניה אני מתעבת. החיתוך החד של המילים, הנוקשות של השפתיים.

באוסטריה השפה אותה שפה, אבל הניגון אחר. ויש בה משהו מרוכך, כמעט נעים.

כמעט נעים, ואז שני בחורים רצים אל הרכבת, ומישהו צועק Schnell Schnell.

אני צילמתי מתוך הרכבת. וינה. דצמבר 2005.

 (10)

בשדה התעופה אני מתחמקת מכולם דרך בשמים ובגדים ועיתונים בשפות שאני לא מבינה.

אני אוהבת לשוטט לבד בשדות תעופה.

בחוץ עוד השלג יורד

כמו אבקת סוכר על העולם,

נערם בפינות, בשולי המולת החיים,

והוא רך ונקי ובוהק

כמו געגוע.

(כמו גבריאל).