אתמול הגיעו לארץ קרובי המשפחה שלי מקנדה, לטיול בר-מצווה לכבוד אחד הילדים. ב 97' ביליתי איתם קיץ שלם. ילד הבר מצווה היה אז בן שלוש. אחיו הקטן עדיין לא נולד, ואחיו הגדול היה אז בן חמש. הוא היחידי מבינהם שהצליח לזכור את הקיץ ההוא. זה היה קיץ מדהים, בקוטג' שלהם, על שפת אגם מוסקוקה באונטריו.
Are you still an artist?
הוא שאל אותי אתמול. לימדתי את שלושתם טריק בקלפים בעוד המבוגרים היה עסוקים בשיחות על המצב הפוליטי ותעשיית תרנגולי ההודו בקנדה בעונה זו של השנה. an artist? התפלאתי. מי אני? מה פתאום? ופתאום הוא התחיל להזכיר לי כל מני "פרוייקטים" שעשיתי איתם בקיץ ההוא, איך בנינו תנין ענק מתחבושות גבס מעל גרוטאות שאספנו, ואיך ציירנו (אבסטרקט ילדים זה הציור היחידי שאני יודעת, מריחות צבעים לכל הכיוונים (כולל בגדים)) על קנבסים בצבעי גואש, ואיך לימדתי אותו לפסל פרצוף מחימר, טוב, הייתי צריכה להעסיק שם חמישה ילדים משועממים בגילאי אפס עד עשר במשך חודשיים, עשינו בערך כל דבר שיכולתי להעלות על דעתי.
i'm not an artist. i've never been an artist. i'm just artistic, אמרתי לו וחייכתי, ביני לבין עצמי.
That was a fun summer. הוא אמר. ילד חמוד. כאות הוקרה הגנבתי אותו לחדר העבודה אצל ההורים שלי, לטובת פייסבוק ומיילים. הוא היה מאושר.
זה מצחיק, בגלל התזמון של הזכרונות האלה, בדיוק עכשיו.
רציתי להראות לכם את אריזת העוגיות של ג'יי, אבל הוא עוד חולה, ולכן אולי לא ניפגש גם היום (ואז אני לא אתן לו היום את העוגיות וביום ראשון הוא עלול להכנס לפה ולראות אותן, ומילא שהוא יודע כבר שיש פה עוגיות בשבילו, (כלומר, היו, לא נשארו הרבה כי אני אוכלת אותן), אבל עדיין- עשיתי לו מארז כה חינני, שאני אשמור את התמונות להראות לכם בדיעבד).
רציונאלית אני יודעת שעדיף לנו שלא להפגש עד שהוא מחלים לגמרי, הרי רק עכשיו הבראתי ואני נדבקת כל כך בקלות ויוצאת מזה כל כך בקושי, אבל הבטן שלי גועשת באיזה יצר קמאי לטפל ולהאכיל ולהכין לו מרק ותה ומיץ תפוזים ולכסות אותו שלא יהיה לו קר, עד שאני מטפסת כאן על הקירות מרוב תיסכול. הוא לא מרשה לי להתקרב אליו, והוא לגמרי צודק, אבל אני יוצאת מדעתי.
מתברווז לי העור מרוב געגוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
