סופה שאין לה סוף והגינה מוצפת, ויש דליפה בגג וקר. אני מסתכלת דרך החלון, והעצים מחייכים אלי חיוך שבע. אתמול הכל היה לבן, יפה כמו בציור של חורף אירופאי. עכשיו שוב גשם ששוטף את האוויר והנשמה, ומפנה מקום למשהו אחר, חדש וטוב.
"הירוק היום ירוק מאוד. קצת אפור. (ואין לובן בעיר).."
רציתי לבקש ממך שתסלח לי על החשדנות. כשהמילים מבולבלות אני מושכת, מתירה לאט, סורגת מהן דמות. והנה פתאום קרעת קצה חוט, ודמותך כולה נפרמה.
עכשיו מתחילים מחדש.
אנושות וירטואלית.
אנושות וירטואלית משולה בי לעשן בבועות סבון. רגע הוא שם, מתערפל מתערטל בפרגמנטציה של בוקר, ורגע אחר כך הבועה מתפוצצת והעשן נמוג.
מול אנשי מסתורין בגלימה של לילה, אני עומדת. הם יכולים לחתוך אותי לשלוש חתיכות ולחבר מחדש, או לגרום לי במילים של קסם לרחף באוויר. אני מביטה בבועות העשן שלהם מרקדות, נושפת בהן זרמים של מילים במערבולות מציאות. כל פעם מחדש אני מתמכרת למשחק העדין של האור והצבע. לריקוד המעושן אני מתהפנטת בקלות.
ואין לי ספק: כל בועה בסוף תתפוצץ, בפני או רחוק בשמיים. ואולי רסיסי הסבון יעלו בי דמעות. ואולי אז מתוך רסיסי ערפל פתאום תחזור במפתיע, ותדע לאסוף את עשן המילים המרחפות, ותכניס אותו לצנצנת שקופה ותניח אותה, מוחשית ומהפנטת, על המדף הגבוה בחדרי השמאלי, בין פעימות פרפרים והלמות.
ועכשיו מתחילים מחדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
