~

היום חזרתי מהעבודה, ומשהו בבית היה מוזר.

האגרטל שכב ריק. את הזר מצאתי על הרצפה מפוזר.

תמונה אחת תלויה הייתה לגמרי עקומה. 

החלונות היו סגורים, בין הקירות דממה.

פתחתי בזהירות את הדלת לחצר

זה לא הגיוני. פרצו לכאן? משהו חסר?!

אני קופאת ואז סורקת מהרצפה עד התקרה

הכלבה מדלגת מעל הבלאגן, כאילו שכלום בכלל לא קרה.

ובאמת הכל במקום. רק השלווה איננה. 

אבל רגע. מה זה?! איך יונה הגיעה לאנטנה?!

בבוקר, אחרי שהשעון מצלצל ולפני שאני מתעוררת, אני פותחת את הדלת לחצר. הכלבה יוצאת ואני חוזרת לנמנם עד שהנודניק יתחיל. כנראה בזמן הזה, האורחת הפורחת נכנסה לחקור את הבית, ולא שמתי לב כשיצאתי ממהרת לעבודה (כי שוב לא קמתי בזמן) ונעלתי אחרי.

להוציא אותה מהסלון היה בכלל מבצע. יונים הן ציפורים אהבלות. שני חלונות פתוחים, דלת פתוחה לרווחה, אויר קריר עם ריחות של אביב מבחוץ. כלבה נובחת, אני מנופפת באסרטיביות ו.... לא. היונה תעוף בהיסטריה ותנסה לחדור את התקרה, כי בטח, זה הגיוני לגמרי. זו הרי יונת אנטרפרייז, זה פשוט שסקוטי נרדם בשמירה...

יונים הן ציפורים אהבלות ואני,ליתוס. אק"א שלגייה, הולכת לסדר את הסלון.

שלום ובטחון.

יותר מדי אנשים אומרים לי להפסיק לחשוב כל כך חזק ופשוט להרפות, שהרי ידוע שממצאים מגיעים כשמפסיקים לחפש, והפעם דווקא לא בהקשר הרומנטי אלא בהקשר של החיפוש העצמי. אבל אני אף פעם לא האמנתי בפאסיביות הזו. זה שטויות. לפעמים מוצאים גם כשלא מחפשים, זה נכון, אבל החיפוש יכול להגדיל את הסיכוי. מטאפורה מדעית: זה כמו לחמם את הכוס. האנתרופיה גדלה, הופ, שני חלקיקים נפגשים. מטאפורה מחיי היום יום: ככל שתחשפי ליותר תחומים, יגדל הסיכוי שלך למצוא את התחום שתרצי לעסוק בו. מטאפורה רומנטית: ככל שתכירי יותר אנשים, יגדל הסיכוי שתכירי את אהובך האמיתי. סיכויים זה סיכויים, אני יודעת. כלומר, תמיד בא איזה ללאשם מאפלולית המחשבות שלך ולוחש לך שוב ושוב: אבל יכול להיות גם שלא. נכון. יופי. אבל יכול להיות גם שכן. 

מה שרציתי להגיד הוא שיותר מדי אנשים אומרים לי להפסיק לחשוב כל כך חזק ופשוט להרפות, אבל האבדון שאני נמצאת בו הוא לא משהו שאני יכולה להתעלם ממנו, או לשים אותו בצד לבינתיים. הוא מקיף אותי מכל הכיוונים ושולח לי ענפים וקוצים לכסות על שבילים שחשבתי שהם הדרך החוצה. האבדון שלי שורט אותי. יער מכושף. אני חסרת אונים ואני שונאת חוסר אונים. אני רוצה החוצה.

איבדתי את עצמי לדעת. מעולם לא היה צירוף המילים הזה הולם יותר. הנה אני, ליתוס אחת,  נתוני הבסיס המדידים מצביעים על יכולות גבוהות. יש גם איזה כשרון, כך החלטנו אמש ג' ואני, ואיכשהו אני עומדת במעגל ומביטה סביבי, ו אני לא יודעת מי אני או מה אני רוצה להיות. אישכברלאשלי אומר: עזבי אותך. קחי קצת חופש. תשארי קצת בחוסר ההחלטה הזה. אבל  תשמעו: אני פה כבר חצי שנה. לו היה כיף פה אולי הייתי נשארת, אבל לא כיף לי יותר לעבוד בשמונתאלפים משרות זמניות כדי לשלם את החשבונות ולשמור על סטטוס קוו של חיות ושגרה. נכון, אני לומדת איטלקית וזה כיף, ויש לי פריחה בחצר וכלבה מדהימה ושתי ביצים טריות כל בוקר וזה עושה לי טוב, אבל בא לי לדחוף קדימה, השכלתית או מקצועית או שתיהן, ואני לא יודעת לאן.

ואני לא יודעת לאן וזה מוציא אותי מדעתי עד שמתחשק לי לבחור משהו אקראי, לא חשוב מה, ולהחליט שהחלטתי וזהו. אני אהיה טובה בזה, אני יודעת, אבל איפה הלב יהיה. איך לעזאזל מוצאים לאן הלב.

ומה זה אומר עלי שאני לא יודעת להחליט? האם אני ריקה משאיפות? האם אני חסרת יעוד? האבדון שלי שורט אותי וזה כואב. אני חסרת אונים ואני שונאת חוסר אונים. אני רוצה החוצה.

גילוי נאות:

אחריו  נשארתי אחרת

(משופרת)

זה כבר ידעתי מזמן.

עכשיו אבחנתי גם

ערמה של סטנדרטים גבוהים.

ומי יעמוד בהם.

אללי.

תוספת מאוחרת:

אני חוזרת בי.

כלומר,

אני יודעת הייטב שיש מי שיעמוד בהם.

עזבו יעמוד בהם

ימציא אותם מחדש.

וגם: סוף סוף פתרון הגיוני לבעית ההשכמה (ואתר מגניב בזכות עצמו).