~

זה היה פיהוק געגוע שהתעורר משינה ארוכה. אין לי כוח לשכתב.

לפעמים, מתוך השקט שבין דבר לדבר, ולפעמים בתוך ההמולה, מתעורר בי געגוע לאיש שמעולם לא היה.

זה קרה כשסידרתי את מדף הספרים שלי. כתב ידו, עט נובע, ליטף אותי מתוכם.

מתוכי.

הזמן הוא עופרת על נייר לבן. חרוטות בו מילים שכתבנו מזמן.

עברה שנה.

ואני ממש, אבל ממש אוהבת רדיו

אבל

אני שונאת שדרנים שמקריינים תרגום לעברית של שורות מתוך השיר שזה עתה ניגן.

אני שונאת במיוחד כשהם עושים את זה בקול המעצבן הזה, של שדרני רדיו משנות השמונים.אני שונאת שדרניות לחשניות.

אני שונאת שדרנים שאומרים מילים ריקות בקול מלא חשיבות עצמית. אני שונאת שדרנים שמדברים הרבה אבל לא אומרים כלום.

אני שונאת שדרנים שלא נותנים לשיר להגמר.

אני שונאת את עופר נחשון. (סליחה עופר. אני לא מכירה אותך, זה רק את הקול והדיבור שלך, שאני לא יכולה לסבול).

ובאופן כללי, אני שונאת את 88 "המחודש".

איף וגם אוף.

אני מתגעגעת לגל אפלרויט. (גל, אתה שומע? אני מתגעגעת. תוחזר לאלתר. תחזור).

מזל שנשאר לי הבועז כהן.

(פעם אחרי השקיעה, ועכשיו - כל יום בין שמונה לעשר בבוקר).

הכי אני אוהבת כשבועז כהן אומר "אני, בועז כהן" בסוף התוכנית שלו.

אין כמו ה-"אני, בועז כהן" הזה.

ובאותו עניין, אני לגמרי איתו.

נ.ב. לא לגמרי קשור:

שמעתי הרגע לראשונה את

The wall of sound של גבע אלון, וזה דיסק פשוט מעולה.

 יש לי עוד המון מה ללמוד עד שאגיע לשלב שבו נהנים מזה, ואני לא מדברת על לימודים ברמה הביבליוגרפית-אקדמית, אלא בעיקר על הפן המעשי. יש דברים שאי אפשר לתרגל  אלא על בשרו של מישהו. בתקופה של הלמידה המעשית תמיד מרחף מעלי איזה תסכול, שנובע מהפער שבין  איך שהייתי רוצה להיות (ואהיה), ובין איך שאני עכשיו. אני מרגישה שאני הולכת, וחוסר הניסיון שלי נגרר אחרי עצום ובוהק וכבד כמו זנב של טווס.

ואז המשוב:

5 מ-5 בכל הפרמטרים.

תמיד זה משאיר אותי קצת המומה, הדיסוננס בין החוויה האישית שלי מול מישהו, לחוויה של המישהו הזה מולי.

העובדה שה"אני" ככה, כמו שאני עכשיו, יותר ממספיקה.

 והיום בפינת השנינות: ד' השנון וע' ההומו, חברים לעבודה החדשה:

ד' - לית, תגידי, יש לך חבר?

- לא.

ד' - איך זה יכול להיות?

- לא יודעת. ככה יצא. אבל אני מחפשת.

ע' - מה?! אבל איך זה יכול להיות? את כזאת... 

- מה?

ד' - אני יודע: אובר קווליפייד.