כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2010
שעון דופק
אחרי שהתבאסתי מגודלו העצום של הגרמין החדש (405) שיש לו גיפיאס ברצועה, קיבלתי בהשאלה מאבא של מותק את הגרמין 305. זה הדגם הקודם, המוצלח ביותר של גרמין לפי עשרות הפורומים והביקורות שקראתי. גם אכילס מת עליו, ואני חייבת להגיד שמאז שהתחלתי לשחק איתו, בסה"כ ההתרשמות שלי דיי חיובית. הוא נוח על היד ולא כבד כמו שדמיינתי, למרות גודלו האסטרונומי. הוא מאוד אינטואיטיבי, נוח לקרוא את המספרים וקל לעבור בין תפריטים. יש לו גיפיאס, ככה שאפשר לרוץ ולדעת את המרחק והמהירות, וגם להוריד אחר כך את מסלול הריצה ולראות אותו במפות של גוגל. זה מגניב, אבל האמת? זה ממש לא משהו שאני צריכה בשלב זה של הריצה.
ואפילו שהם עולים כמעט אותו דבר, הגרמין 305 והשעון הפשוט של פולאר שאני מתכננת לקנות (F11),אני חושבת שבכל זאת אני אלך על הפולאר.
יש בו את כל הפונקציות, בלי הגיפיאס, והאמת היא שלא באמת מטריד אותי (עדיין) המרחק, ובטח שלא המהירות. בסופו של דבר אני רצה כדי לשפר את הסיבולת, ובשביל זה אני צריכה לרוץ זמן מסויים בעצימות מסויימת, כלומר, בדופק מסויים, ואת הנתונים האלה הפולאר ייתן לי באריזה הרבה יותר נשית, קטנה וקלה.
אני חושבת שחלק מההתאמה של השעון לרצה, חורגת מגבולות הפונקציות והג'אדגטים אל עולם הרגש.
שעון הדופק שלי יהיה חלון ההצצה שלי לתוכי. הוא יהיה חלק ממני, ומה אני אגיד לכם, הגרמין הזה לא מרגיש בכלל כמו חלק ממני.
הוא מכביד עלי, ולא רק בגלל הגודל והמשקל.
הפולאר דווקא כן.
בהזמנות זו תודה תודה תודה לאכילס ול- על המיילים והעצות והתמיכה בנושא, ולקוראת על התגובות פה.
אתם אלופים, נהדרים ויקרים. עזרתם לי המון.
| |
לחץ חברתי
אין לי זמן. תסלחו לי, אבל פשוט אין לי זמן במהלך השבוע. פתאום הפכתי לאישה הזאת, שאין לה רגע לשבת מול המחשב ולהגיד: עכשיו אני כותבת. אני מגיעה למחשב כל כך סמרטוט, שכל מה שאני יכולה זה לבהות באודישנים של אמריקן איידול או משהו כזה. משהו שלא דורש שום בדל של פעילות מוחית. זה מעייף לחשוב הרבה, ולהיות בריכוז כל כך גבוה במשך כל כך הרבה שעות, וזה מה שאני עושה עכשיו.
כשדיברתי עם המטפלת על סוף השבוע, ועל האכזבה שלי מהערב ההוא, הבנתי שהאכזבה הגדולה
הייתה בעיקר מהחברים שלי. הם יכלו להיות הרבה יותר נעימים ומכניסי אורחים,
במיוחד פיץ, אחרי השיחה שעשיתי לה בצהריי אותו יום, שתהיה נחמדה אליו. היא
לא הייתה נחמדה. היא הייתה נוראית. שניהם (פיץ וחברי מהצפון) החליטו
להעלות זכרונות מהתואר הראשון, כלומר, לנהל שיחה שאין בה שום מקום למישהו
חדש. אני יודעת, גם אני הייתי לא בסדר. יכולתי להיות קצת יותר אקטיבית.
לנער אותם. לפתוח לו פתח, אבל בחרתי (בלי להיות מודעת לזה) להיות איתו בצד
שלו, בבידוד. להקשיב לשיחה ולהתבאס מהעוגה המחורבנת.
יום אחר כך, כשאמרתי לפיץ שנורא התאכזבתי מהערב ההוא, היא אמרה, "אני
יודעת. לא ממש נתנו לו להוציא מילה. מה אני יעשה. עד שאנחנו מתראים עם
החבר מהצפון", ולא הייה שום צער בקול שלה. היא מבינה שהיא יצרה סיטואציה
מחורבנת, ולא שמה זין. ותפסתי אותה בתור חברה טובה. זה מעצבן.
בכל מקרה, לחץ חברתי. אתםמתים לדעת, ואני אוהבת אתכם, אז אני אגיד לכם. לכן: הוא פשוט נהדר.
אנחנו מעולים כל אחד בנפרד, ונהיה מעולים ביחד.
ושנינו רואים את זה. קשה לא לראות את זה. הוא אוצר.
כבר אמרתי שאני מאוהבת? אה. אז כן.
ולא, לא נפגשנו מאז אותו יום שישי מקולל. יש לו שני סמינרים לסיים עד סוף פברואר, שזה עוד רגע, ואני מוציאה אותו מריכוז... אבל כל יום הוא מתגעגע אלי בקול רם,ואתמול הוא סיפר לי שהוא סיפר עלי להורים שלו.
מה סיפרת להם?
שפגשתי מישהי.
ומה עוד?
מישהי מדהימה.
מותק. ומה הם אמרו?
הם רוצים לפגוש אותך.
(!)
אמרתי להם שהם יצטרכו לחכות קצת.
.
ההורים היחידים שאי פעם פגשתי היו ההורים של אישכברלאשלי. אני לא זוכרת הרבה מהאירוע ההוא. היה עלהאש אצלם בבית, ואח שלו בדיוק הגיע מחו"ל עם הילדים שלו, והיתה הילולה סביבם. אני זוכרת שישבתי על איזה כסא פלסטיק או ספה בסלון ותהיתי מה אני עושה שם. זה היה מוזר.
.
אני זוכרת קצת אחר כך, כשאישכברלאשלי ואני נפרדנו. הוא אמר לי כל מני דברים, ובין השאר הוא אמר לי:
לית, יום אחד, כשתהיי מוכנה, את תדעי. לא יהיו לך ספקות.
ואוי, כמה שהוא צדק.
כמה שהייתי בוסר אז.כמה שאני במקום אחר היום.
| |
היה לנו שבוע מופלא שהסתיים ב- אני לא יודעת מה.
בלינו יחד. יצאנו עם זוג חברים שלו. הם היו חמודים לאללה, ולמרות שהייתי לחוצה בטירוף, זה היה ערב מוצלח ונעים,
והם אמרו לו שעשיתי עליהם רושם של אינטלגנטית ומצחיקה וזה שימח אותי מאוד.
בהמשך השבוע הוא סיים איזה דבר משמעותי בעבודה, ובאותו ערב בישל לי ארוחה מדהימה מדהימה. אני מצדי הבאתי לו חבילת שוקולדים מסוג שהוא אוהב (ניחשתי וקלעתי בול!) ונתתי לו גם כרטיס שכתבתי בו משהו כמו "לכבוד סיום ה.... ולכבוד התחלות חדשות". הוא שמח מאוד מאוד. אחר כך היה לנו לילה מדהים. הוא לומד אותי במהירות מפתיעה. הוא מקשיב וערני לכל תנועה הכי קטנה שלי, ו... בקיצור, אנחנו משתפרים מפעם לפעם, וזה תענוג.
אחר כך חברים שלי שלא ראיתי הרבה זמן הגיעו מהצפון, ואני הצעתי לו להצטרף אלינו, והייתי נורא בלחץ, אני לא יודעת למה. בעיקר פחדתי שהם יהיו ציניים. החברים שלי יודעים להיות ציניים לאללה, וכשמישהו מבחוץ נקלע לזה, זה יכול להיות לא נעים. ביקשתי מהם להיות נחמדים. אמרתי להם, תתנהגו יפה. אני מאוהבת.
ואז הוא לא הגיע. כשהתקשרתי לשאול איפה הוא, הוא אמר שהוא מתנצל נורא, ושהוא בדרך, ושאחכה לו. הודעתי להם וחיכיתי. הוא איחר בשעה שלמה, ואני חיכיתי לו בבית ויצאתי מהכלים. הייתי עצבנית ונורא רציתי שיהיה לו תירוץ מעולה, שלא ינפץ אותי.
הוא הגיע כמעט בוכה. סבתא שלו שברה את האגן והוא נסע עם ההורים והם נתקעו שם והוא לא יכל להאיץ בהם לחזור. היית צריך להודיע, אמרתי לו. יכולנו לבטל. מותר לאחר, מותר גם לבטל, אבל היית צריך להודיע. אני מצטער מצטער מצטער הוא אמר שוב ושוב ושוב. אני סולחת, אמרתי לו, אבל אל תעשה את זה שוב. אני סולחת.
ואז נסענו לפגוש אותם, והם היו ציניים קצת, אבל בעיקר לא השאירו לנו מקום. כלומר, התנהלו בינהם (לא התראנו הרבה זמן, היה הרבה מה להשלים), ושנינו מצאנו את עצמינו קהל. הם לא ניסו להכיר אותו. הוא כמעט לא הוציא מילה. גם אני. גם האוכל במקום שהיינו בו היה מחורבן.
אחר כך חזרנו הבייתה, והוא שוב התחיל להתנצל, ושוב אמרתי לו שסלחתי, והוא אמר שהוא יפצה אותי, ואני אמרתי שהוא לא צריך, ושכבנו, והיה לי מעולה אבל הרגשתי שהוא מפצה, יוצר את העונג אבל לא לוקח בו חלק. אבל הוא אמר שטוב לו ואחר כך הציע לי חברות באופן רשמי ומשעשע. הסכמתי, ולרגע הרגשתי הקלה, אבל אז הוא אמר שהוא לא נשאר לישון, ונשארתי לבד עם המון סימני שאלה.
וכל השדים מתעוררים, ואני מותשת ומודאגת ועצובה ועצבנית. אחרי שהוא הלך ישנתי איזה 12 שעות וקמתי עם כאב ראש מטורף, ואיכס, וכל מה שרציתי לעשות היה לרוץ, שזה דיי מדהים. ככל הנראה, התמכרתי לריצה הזאת, ואולי הגוף שלי הפנים את הקשר בין שיפור ההרגשה והריצה. זה מנתק אותי ומנקה לי את הראש ומרגיע. ורצתי, ובאמת חזרתי קצת מאוששת, אבל אז הייתה לנו שיחת טלפון כזו מעפנה, שעסקה בעיקר בזה שהוא לחוץ מהלימודים שלו, והחוויה שלי ישר לקחה אותי לשיחת ברייקאפ, (..."פשוט אין לי זמן בשבילך בחיים שלי כרגע"), למרות שכנראה זו לא הייתה, אבל שוב חזר לי האוף, וכל השדים צועקים לי בראש מילים מהדהדות שאני לא רוצה להגיד.
ברור לי שיש ימים רעים. ברור לי שלא הכל יכול להיות לאבי דאבי. שהאכזבה שלי מיום שישי היא שלי, ושאולי בחוויה שלו קרה שם משהו אחר. שאני מוצאת חן בעיניו. שהוא מוצא חן בעיני. באמת שאני חושבת שהוא אוצר. אנחנו נהיה מעולים ביחד, אם נצליח ליצור את היחד הזה.
ועכשיו אני לא יודעת מתי אנחנו נפגשים, ואני לא מצליחה לנשום. אני צריכה להצליח לנשום בלי לדעת.
נראה לי שאני קצת בחרדה.
אוטוסוגסטיה: conflict is the genesis of creation.
ריצה:
סיימתי את שבוע 5 בריצה של 20 דקות רצופות. היה טוב. היה קשה, אבל אני חושבת שיכולתי להמשיך עוד קצת.
אני מתלבטת לגבי שעון הריצה. אני חושבת שאוותר על הגרמין בשלב זה, כל עוד אני בחד"כ אני לא באמת צריכה גיפיאס, והוא נראה לי כבד ומסובך מדי. אני לא רוצה להכביד על עצמי. אני חושבת ללכת על פולאר (F11 נשים, או F6 נשים), ולהשתדרג עוד חצי שנה ככה, אם וכאשר אמשיך לרוץ ואצא החוצה... נראה לי שזה הדבר הנכון לעשות.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
