היום אני מרגישה כמו עכבר שרץ על גלגל. אני רצה בכל הכח ולא מגיעה לשום מקום. אין לי כוח ואין לי ברירה, כי אם אני עוצרת לנוח הגלגל ממשיך להסתובב ואני נופלת. הנפילות האלה עולות לי ביוקר.
ליוקר הזה קוראים שבת-מנוחה. המנוחה הפכה להיות מצרך יקר ונדיר עד מאוד ואני מתגעגעת אליה: לישון עד מאוחר, לקום ביקיצה טבעית, לשתות קפה טעים, לשבת בגינה ולקרוא איזה ספר.
לקחת אותך לטיול בשדה (בעיתון יש פריחה ואני, הפרחים היחידים שאני רואה הם כאלה שיוצאים מהם חצים שאומרים מיטוכונדריה, פוטוסינטזה ושאר ירקות).
לשכב תחת עץ ולהריח ריח של דשא. להתלטף. לנוח. לזמזם.
לדבר איתך עד שהראש ישיג את הגוף. פתחנו קצת פער.
אבל עכשיו הגלגל מסתובב ואני רצה. כואבים לי השרירים.
אני עייפה והיום הזה תיכף נגמר.
סימני הפיסוק קופצים לי לצד הלא נכון של השורה. אין לי כוחות להתעסק עם זה עכשיו. אני מצטערת. אני גם כועסת. זה מעצבן שאי אפשר לסיים משפט כמו בנאדם.
אפשר מימין לשמאל ואפשר משמאל לימין. אולי זו הסיבה לבלאגן בעריכה של הבלוג היום. אולי זו מחווה של יריב לתאריך. נדמה לי שקוראים לזה דיכוטום. יכול מאוד להיות שאני טועה. כמו " ילד כותב בתוך דלי". דווקא יפה, התאריך של היום, ותיכף הוא כבר לא יהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
