~

שתיקה כזו גמורה. כאילו העולם כולו דהה אל תוך הערפל. וחום סמיך כזה, של עוד מעט שרב. אין לי מה לכתוב על זה, ובכל זאת אני כותבת. אתמול שוב הקאתי. אין דבר מעורר בחילה יותר מלהקיא בשירותים ציבוריים. להתכופף אל אסלה, לריח שתן חריף ואקונומיקה וקצוות שיער ערווה. מגעיל. אחר כך שוב, בבית, גם אחרי שלא היה בי כלום פרט למיצי קיבה, עד שהייתי אישה ריקה מתוכן. ריקה מתוכן.

זה שורף כמו חומצה. זה כואב מאחורי האוזן (בלוטות הלימפה) וזה בעיקר מעייף נורא, כאילו כל הגוף התכווץ ונרפה עם כל תנועה של הושט. ריקה אני קורסת לרצפת החדר לאיזה נצח קטן. אחר כך, למים בברז יש מתיקות מופלאה. אני שותה ומצחצחת שוב שיניים וצונחת לשינה של חדלון. אחר כך בוקר. הימים רודפים זה את זה במרדף אינסופי. הלימודים ריקים. לא עם כזה סמסטר ייחלתי לסיים את התואר. "את נראית חולה. למה באת?" שואלים אותי בבוקר במשרד של העבודה. אני אומרת "אני כבר בסדר", ולא אומרת שאני מוכרחה להלחם בחולשה הזו, לא להניח לי לשקוע בטובעניות הרחמים העצמיים.  אני מוכרחה, אבל אין בי כוח למלחמת הנפשות הזו. האופטימיות שבה אני נאחזת תמיד כדי להנצל נדמית לי דבילית, נאיבית, והעוצמה שלה אוטופית. לא ממשית. שרירי הנפש שלי מלאים חומצה לקטית. אני עייפה. אני רוצה לשבור את הכלים ולברוח לשינה שאין לה סוף. 

נקודות של אור: הכלבה. השסק הבשל על העץ. הורדים בכניסה לחצר. המנחה של תרגיל המחקר שלי. שורות ארוכות של נמלת הקציר בגבעה. חיבוק גדול של אחיות. זרע שנבט בקופסאת ההנבטה. מסע אל מוזיקה שלא הכרתי.

זה לא מספיק. הלילה נקודות האור שלי הן להבות של נר בתוך אולם גדול, וחדרי המחשבות שלי מלאי צללים של אימה.

אני קצת פוחדת.

הכתיבה מחדדת אצלי את הרגש,

אז באים ימים של שתיקה.

"ספרי את סיפורך למעני", ביקשת ממני, ולרגע התכווצתי. זה קצת כמו ביקש ממני איש זר להתפשט מולו עוד בטרם החלפנו משפט. הסיפור שלי, ואולי נכון יותר לכתוב "הסיפורים שלי", מרכיבים אותי כמו הקרומים השקופים את הבצל.

שכבה ועוד שכבה, עד איזה תוֹך נעלם שממנו יֵצֵא, (אם רק לא תחתוך, ותחכה ותרצה), גבעול עדין של צימאון לאור וחום ושמש. כל דבר בעתו, אני לוחשת לך, שפתיים כמעט נוגעות בתנוך. כל דבר בעתו.

אחד הדברים הכי מגניבים בבית הזה, שלפעמים פתאום מציץ לך מהאדמה איזה פרצוף מחייך שלא היה שם קודם. מישהו שלא אתה הבאת. מישהו שידיים אחרות (שנשאר לך מהן רק זיכרון ליטוף מתוק וגעגוע) הטמינו. מישהו שנשכח, שחיכה לרגע הנכון, נגיד, ליום כמו היום כדי להראות.

מישהו כמו הכלנית הזאת.

או בעציץ קטן, זרוק מאחורי המחסן, הרקפות האלה (כאן אחרי שתילה מחדש).

או היפיפיים האלה, שאני לא יודעת איך קוראים להם, שגדלו מאחד הבצלים שהייתי בטוחה שהוא פרזיות.

וחוץ מזה, אביב, וגם פינת התה שלי פורחת. הנה פה נציגים: קצה גרניום לימוני וגורת מרווה, שרק הגיעה השבוע, נשתלה וכבר הוציאה פרח סגלגל של שביעות רצון.

והכי מדהים זה הוורדים. זה מדהים, כמה טוב עושה להם הגיזום האלים של החורף.  תמיד קשה לי נורא לחתוך להם את הצורה ככה, בלי רחמים. אני עושה את זה בכל זאת, בגלל זכרון הצמיחה הזו שלהם, בעוצמות מוטרפות של אביב.  תראו אותם: 

הורודים הראשונים:

הצהובים הראשונים:

ובפינה אחרת, לא רחוק מהפקאן, שעומד עכשיו ערום ומשקיף על אגוזים שלא אספתי (חלק מתחפרים באדמה, חלק מנסות לפצח הציפורים וחלק נאספים בערמות במחסן (חולדות או עכברים, אני לא יודעת מי, אבל הם עושים עבודה יפה) ), עומדים שלושת השסקים שלי, ומשתזפים בשמש. ויש כבר כמה צהובים.

היום אכלתי את השסק הראשון השנה. עמדתי בגינה ומלמלתי "שהחיינו", ו"בורא פרי העץ" (שתי ברכות שאני אומרת באדיקות חילונית בלתי מתפשרת לכל פרי ביכורים שנכנס אלי לפה). אחר כך ניגבתי ממנו את האבק כף היד ונגסתי ככה, בלי לשטוף.

מתוק וטוב.

אין כמו פירות ראשונים.

בערב, טוקה באה אלי, והכנו סושי, וקשקשנו כמו שלא עשינו כבר מזמן. אמא של טוקה אמרה לטוקה (זה כמו "אמא של יקי אמרה ליקי... " :) ), שכדאי מאוד שהיא תמצא כבר חתן, כי היא כבר בגיל גבולי. "מה גיל גבולי?!" טוקה צועקת עלי. "מה גיל גבולי?!" (טוקה בגילי ושתינו בנות 26, ואמא של טוקה פולניה מהסוג החמור ביותר). אני אמרתי לה: " טוקה, ככה זה. הסוף מתקרב". אחר כך שתינו מרטיני, ולימונצ'לו, ואכלנו משלוח מנות של ביצי קינדר. היה כיף.

ואז הקפצתי אותה הבייתה. כשחזרתי, זרקתי את התיק שלי בבית והלכתי לטייל עם הכלבה, ומצאתי בדשא תעודת זהות של איזו ילדה, וחזרתי הבייתה והתקשרתי אליה והלכתי להחזיר לה את האבדה, וכשחזרתי הבייתה שוב, כבר עייפה נורא, גיליתי פתאום שהנייד שלי איננו. איפהשהו בין ההקפצה של טוקה לחזרה, איבדתי אותו. הוא לא במכונית ולא בתיק ולא בשום מקום אחר. תאמינו לי שהפכתי כל מקום אפשרי, והתקשרתי אלי (משיבון) והשארתי לי הודעות לחזור תיכף ומיד הבייתה. זה לא עזר.

אחר כך הבנתי שהמצב לא טוב, והתקשרתי לחסום את השיחות היוצאות שלי. אחר כך התעצבנתי, שאולי מישהו זר מחטט לי עכשיו בכל הזכרונות. אחר כך התעצבתי:  אני לא זוכרת שום מספר בעל-פה, ויש שם מספרים שאין לי בשום מקום אחר. מספרים שנאחזתי בהם, כי חשבתי שאולי יום אחד בכל זאת עוד נדבר. ונפגש. וככה. אולי, למרות שבטח לא.

ויש שם מספרים של זה שפעם רציתי נורא והיה איתי ולא היה לי מעולם. מספרים של פעמים ראשונות. מספרים של עבודה, מספרים של אנשים בלימודים. מספרים של אנשים מהצבא. מספרים של אנשים מהאינטרנט. מספרים של דום שתיקה מוכרז, שקיוויתי שיום אחד הוא יגמר, ונוכל להפגש ולדבר, סתם ככה. וזה לא היה בידי, ועכשיו זה לגמרי לא בידי. אולי מוטב.

כן. אולי זה טוב בעצם, שהכל אבד. אולי זו הזדמנות להתחיל מחדש.

אולי זה קצת כמו הגיזום האלים של הורדים, ואחריו תבוא פריחה בוערת.

אולי.

(נ.ב.  פתאום קלטתי שגם אין לי שעון מעורר. אללי. כמה תלותית אני בגוש הקרינה הארור).