~

 נ.ב. - שירותים ציבוריים:

1. מעט התמונות גזורות ומעובדות מתמונות שמסתובבות להן ברשת,

    והרבה תמונות שלא נגעתי  מאצל http://www.lopetz.com).

2. עשו לעצמכם טובה, והורידו מכאן את אוסף האינדי המקומי, המעולה והחינמי של קול הקמפוס).

שבת בחצר, ושלושה דברים שאולי לא ידעתם:

1. איברי החישה של הפרפרים נמצאים בקצוות הרגליים שלהם. שש רגליים לכל הפרפרים. זה כאילו היו לכם שש לשונות. 

הממ. מעניין מה חשב לעצמו הקטנצ'יק הזה רגע אחרי שהוא נחת על האצבע שלי.

2. לפרפר אין פה שבעזרתו הוא יכול לנשוך, לנגוס או ללעוס. במקום זה יש לו חדק, בעזרתו הוא מוצץ צוף. כשהפרפר לא יונק, החדק שלו מגולגל כמו צינור גינה. יש עשים שאין להם חדק או פה. למעשה, הם חיים כל כך מעט זמן שהם לא מבזבזים זמן על אכילה או שתייה. ("Luna moth" למשל), ומשתמשים רק באנרגיה שהם אגרו כשהם היו קטנים, כלומר, זחלים זללניים. תודו שזה דיי מדהים. רוב הפרפרים חיים בין שבועיים לארבעה שבועות, ובזמן הזה הם בוקעים בתור זחל, אוכלים כמו משוגעים, גדלים פי 27,000, מתגלמים, עוברים מטמורפוזה, בוקעים מהגולם בתור פרפר, עפים קצת, מוצאים בני זוג, מזדווגים, מטילים ביצים ומתים. ומה אתם מספיקים לעשות בשבועיים?!

3. פרפרים לא משמיעים שום קול. הם שקטים כמו... כמו בועות סבון.

בפלורידה וגם בטקסס יש פרפרים שמשמיעים קליקים עם הכנפיים, אבל הם יוצאים מהכלל וחוצמזה גם הם, כמו כל הפרפרים, חרשים.

אני מרגישה רע מאוד. זה כבר כמה ימים. כמעט שבוע. אני עייפה ברמות שלא יתוארו בכלל. אני הולכת לישון מוקדם וקמה מאוחר (או קמה מוקדם וחוזרת לישון). לא הייתי באף הרצאה השבוע, וגם לא בסמינר. זה הולך להיות סמסטר מחורבן. יש לי תחושה של חול בעיניים וכאב ראש מהסוג שלוחץ על הרקות מבפנים. גם כואב לי בבלוטות הלימפה. נורא. הטלפון מצלצל ואני לא עונה כי נדמה לי שאם אני אפתח את הפה כל הקיבה שלי תישפך החוצה. אתמול  הלכתי לסופר וקניתי ירקות ופירות ומים, ושתיתי מלאן לימונדה מהעץ ובערב אכלתי ארוחה של ממש, עם צלחת וסכו"ם וסלט וביצה וקוטג', אבל היום התעוררתי עם בחילה איומה שהתגברה במהלך היום והסתיימה עם הראש באסלה לעת ערב (לא הלכתי לסדנה), וכמו שזה מרגיש - בלילה בטח אקום להקיא שוב. כולם (אמא שלי) אומרים לי לעשות בדיקות דם. אני יודעת מראש מה יצא שם: המוגלובין נמוך, לויקוציטים מבהילים ואנטי דנ"א גבוה- כרגיל.

הטלפון מצלצל ואני לא עונה. לא בא לי לדבר עם אף אחד. לא בא לי שישאלו אותי מה העניינים.

מצד שני, כמו באחרון של "סמטאות הזעם", מדי פעם בא לי שהתוצאות של הבדיקות יהיו איומות ושיצטרכו לקחת אותי לבית חולים, לחדר סטרילי כמו פעם, ויחברו אותי לאינפוזיה וינסו לתת לי כל מני טיפולים אבל שום דבר מזה לא יעזור, ושלאף אחד יהיה אסור להכנס אלי בלי מסכה, ואני אשכב שם חלשה ומי שחבר יבוא לבקר אותי, ויספר לי סיפורים משעשעים אבל יהיה לו פרצוף עצוב של דאגה, ואחרי שכולם ילכו אני אתעצב על כל המילים שעוד לא כתבתי, וכל האנשים שלא הכרתי, וכל המקומות שלא ראיתי , ואהבה שלא אהבתי, אבל יחד עם זה אני אהיה שלווה ושקטה, כי אני אדע שהרופאים סביבי עושים את כל מה שאפשר לעשות, ושיהיה בסדר, מה שלא יהיה, ובגלל כל התרופות גם לא יכאב לי כלום, ובסוף באמת אחד הטיפולים, נגיד, זה של הגמאגלובולינים, יצליח, ואני קצת אתחזק, ואני אחזור הבייתה,קודם להורים ורק אחר כך לכאן, אבל אני אצטרך להפסיק את התואר ולא לחזור יותר למעבדה כי יהיה אסור לי להיות בסביבת חומרים כמו אתידיום ברומיד ופנולים ובטח שלא ליד חומרים רדיואקטיבים, וזה יהיה קצת חבל כי בדיוק המחקר שלי מתחיל לתפוס תאוצה, אבל קצת אחר כך פתאום דברים יסתדרו באיזה אופן, שהלוואי והייתי יודעת מה הוא כבר מעכשיו, וזה יהיה כמו בית ישן בסכנת התמוטטות שהרסו כדי לבנות תחתיו גלריה.

סכנת התמוטטות.

מזמן לא הרגשתי ככה חלשה.