~

לו הקשבתי הייתי יודעת שהלילה ירֵד הגשם. הרוח המתגברת לחשה כל אחר הצהריים. האובך עלה מתוך שדות החרציות הצהובות אל שדות הראייה, והיה גם ריח הגשם, הרי אי אפשר לטעות בריח הגשם, נקי ומדגדג ומעורר כמו ריח סבון על עור. שכבתי במיטה, שבלולית, רחוקה מהחוץ המתחלף. בבוקר עוד עמדתי בפיג'מה בשמש, תולה כביסה, קוטפת לימון ושותה כוס תה, אקמול, טיפות עיניים, סירופ דבש ובצל. ימים לבנים ארוכים. התעייפתי מזה. אחר כך, מצוננת כהוגן התכנסתי חזרה אל השמיכות, מתחפרת, ישנה ומתעוררת ושוב ישנה, מתאמצת לשרוד שיעולים. חתול אפור התעורר, הסתובב סביב עצמו וחזר לישון. החלון היה פתוח, וקרניים טובות ציירו על תלולית השמיכות שעון שמש, ריבוע זוהר שהלך והתקצר ככל שהיום אזל. קראתי ככל שהרשו העיניים. רציתי לכתוב איך ציפורים ימתיכוניות מרעידות לי את דממת השבת כמו ברווזים על אגם אירופאי מתוח, כמו אנשים אחדים בחיי, אדוות רכות ואהובות של נוכחות שלווה, ולא הרגשתי איך בחוץ מפלרטטים רוח ואובך וריח של עוד מעט גשם בין אטבי הכביסה.

בלילה טיפות גדולות ירדו, צהובות מאבק. בעיניים עצומות ראיתי איך הכביסה היבשה נספגת, טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה. הושטתי יד לסגור את החלון. לא היה לי כוח לקום. חתול אפור התעורר, ילל והתחפר חזרה בשמיכות. מי שנרטב בלילה יתייבש בבוקר, לחשתי אליו. האבוקדו, גבוה מדי, התנדנד ברוח, ועטלפי הפירות, מכונפים וכעורי פנים, צייצו כמו עכברים.

יום קודם, חלושה אך נחושה, נסעתי בכביש המטפס לירושלים. בתיאטרון הופיעו "צליל מכוון", פס הקול של מדורות טיולים, ליטופי התבגרות וחלומות בהקיץ של נערה שפעם הייתי. של האישה שעודני. זו הייתה הופעה שלא הייתי מוכנה לפספס, ואפילו חולה, כי מי יודע אם תהיה עוד אחת אי פעם. קלפטר נראה לא טוב, מתנשף, קצר נשימה, אבל על הגיטרה החשמלית האצבעות שלו מרחפות קלות ומיומנות, מכושפות. לשלמה יידוב יש קול רך ומצמרר כמו ליטוף של אוהב, ושם-טוב לוי, שמי, מנגן כל כך יפה ושר בכנות כל כך גמורה, שאי אפשר שלא להתאהב. אז ישבתי שם, ליד נלוש, המשתכנעת היחידה (כל האחרים טענו שאני איזוטרית, ומי נוסע עד ירושלים ביום שישי בצהריים ומשלם שבעים וחמישה שקלים בשביל שלושת אלה) ובעיניים שלי נצצו דמעות של דלקת , התרגשות ונוסטלגיה. היה מעולה.

מהדירה של נלוש בירושלים חזרתי להכניס את הבגדים למכונת הכביסה. לכוס תה, אקמול, טיפות עיניים, סירופ דבש ובצל. לחתול אפור של בדידות מתחכך בקירות חדרים פנימיים, חסר מנוחה.

1) אסור להיות לא מרוכזים במעבדה.

אני קצת חולה וקצת עייפה וקצת מעוכה, וכנראה שהייתי גם  קצת לא מרוכזת.

ברגע האחרון שמתי לב, וזה מזל. מזל גדול.

וכשחשבתי על זה, עלו לי המון מקרים שבהם שניים קטנים עושים הבדל גדול גדול.

אפשר לעשות פרוייקט אבוקדו שתיים. 

2) עומדים לבחור בציפור לאומית, לא פחות ולא יותר, ואני רוצה להצטרף לקריאה הנרגשת של טרף, ולקרוא לכולכם - הצביעו בולבול! למה בולבול? הרשו לי לצטט אותו:

"ובכן נתחיל בעובדה שמדובר באמת באחת הציפורים היחידות שאני יודע לזהות במבט חטוף. בעיקר בגלל אותו כתם צהוב שמופיע להם... אהה... באיזור הבולבול.

אבל אם נחזור רגע לאינציקלופדיה של YNET, נגלה כמה עובדות שמסתדרות יפה עם הבולבול שלי ושלכם:

1. במשפחת הבולבוליים קיימים מספר זנים, אולם רק אחד מהם, הבולבול, נמצא בארץ. מה שיפה בכל העניין הזה הוא שהבולבול הארץ ישראלי הוא הגדול ביותר במשפחתו. הבולבול שלנו הכי גדול!
2. הבולבול נפוץ גם בערים ובגם בכפר. הופעתו שכיחה ברוב חלקי הארץ ותפוצתו יציבה. הוא ניזון מפירות וחרקים אך גם מעלים, פרחים וכמובן, כמו כל ארץ-ישראלי - מפגרים.
3. "הבולבול מרבה להשמיע את קולו" – בעיקר בשירה טריטוריאלית. אני מוכן להשבע שיום אחד תקומו בבוקר ותשמעו בולבול מחוץ לחלונכם מזמר את "פה בארץ חמדת אבות". אולם, כמו בשירה הישראלית האנושית, ניתן לזהות בשירת הבולבול המקומי "באלמנטים של חיקוי של קולות ציפורים אחרות". כמה מדוייק.
4. בנוסף לכל זה- "הבולבול חי לרוב בצמדים, אך הצמד אינו בהכרח זכר ונקבה". מה עוד יכול אדם לבקש. גם ציפור, גם זוגיות מתקדמת. ואם כבר זוגיות – אז צמוד – "צמד הבולבולים נמצאים זה ליד זה רוב שעות היום".
5. הבולבולים גם "חריגים מרוב שאר ציפורי הארץ בכך שאין הם שומרים מרחק ביניהם, אלא נוגעים זה בזה דרך קבע".
6. הבולבול גם משקיע בקן שלו, אבל בזול. נקבת הבולבול הולכת לאיקאה לציפורים ומרפדת את הקן ב: "עלים רחבים, לעיתים נייר עיתון, יריעת פלסטיק או צמר גפן, על בסיס זה היא צוברת זרדים עדינים, הנשזרים בעזרת קורי עכביש וסיבי צמר גפן."

ולכן אני אומר בולבול.

בולבול בולבול בולבול!

ועוד הפעם בולבול!

זהו בולבול נחוש. בולבול שאינו יודע נחת. בולבול שחי כאן, לא כי זה מה שהוא עושה בעונות מעבר אלא כי המקום הזה הוא גן עדן לבולבולים! אבל בעיקר, ומעל הכל, בגלל שאני כל כך נהנה לומר בולבול. ושזו תהיה בדיחה נהדרת ברמה הלאומית.

כמו הצברים, כולנו גם נהיה בולבולים!"

קדימה חברים. עכשיו זה הזמן. זה המקום.

קליק קטן וכולנו בולבול איתן. הצביעו בולבול!

בסוף, בניגוד למליון בחורות אחרות, התחפשתי לנמרורית החברבורות, ונסעתי למסיבה נחשבת מחוץ לעיר, שילמתי יותר מדי, שתיתי מעט מדי ורקדתי ככה וככה. איך לומר? היה נחמד. נחמד זה פרווה ותו לא. המוזיקה הייתה סבבה, ורקדנו שעות, (ארבע שעות אם אתם מתעקשים), אבל באיזשהו שלב שוב חשבתי לעצמי שהעניין הזה הוא לא כל כך מיי קאפ אוף טי. כאילו, בהתחלה היה מצחיק וגם משעשע, במיוחד כי כולם היו מחופשים, אבל אחר כך נעשה מונוטוני ואפילו משעמם. לא חיית מסיבות הנני.

מנפלאות הערב ההוא:

- "את מדברת עברית?"

- "כן"

- "אה. טוב. לא משנה".

***

והיום, היום קיבלתי העירוי הראשון. אחרי שעה וחצי בפקקים של הבוקר הגענו לאיכילוב. הרופאות מדהימות. קיבלו אותי מיד, ודבר ראשון עדכנו אותי בחדשות הניסוי - הן מחוייבות לדווח לי מה קורה בניסוי ברחבי העולם, למרות שיש דברים שהן היו מעדיפות לא לספר לי, ואני הייתי מעדיפה שלא לדעת. מסתבר שבחודשיים האחרונים שתי נשים שהשתתפו בניסוי חלו באיזה חיידק קטלני ומתו. יופי, חשבתי לעצמי. מה אני אמורה לעשות עכשיו? "אני לא חושבת שאת צריכה לשנות את ההחלטה שלך", אמרה לי הרופאה. "מדובר בשתי חולות קשות מאוד, שהמצב ההתחלתי שלהן רחוק מאוד מהמצב שלך". אחר כך היא שאלה אם אני רוצה לשנות את דעתי. "החלופה", היא הזכירה לי, "היא טיפול הרבה יותר דרמטי". החלופה היא תרופות כימו, שמשתקות את כל מערכת החיסון, בניגוד לתרופה של הניסוי, שמדכאת באופן ממוקד רק תאים מסויימים. החלטתי להשאר.

אחר כך עשו לי בדיקה מקיפה ומלאו שוב מליון שאלונים של סימפטומים (כמעט ואין לי) ושל הרגשה כללית (מאוד משופרת), ככה שאני מגיעה לניסוי במצב שהוא יחסית טוב, אבל זה טוב למראית עין, כי זה טוב שתלוי בסטרואידים, ובלעדיהם אני מתפוררת. אם התרופה של הניסוי תצליח, היא תאפשר לי להוריד לאט את המינון של הסטרואידים (שהם תרופה איומה ונוראית עם מליון תופעות לוואי נוראיות) ובסופו של דבר תחליף אתם לגמרי. אחרי הבדיקה נשקלתי (לא עליתי, למרות התיאבון הסטרואידי - ועל זה מגיע לי ממני כל הכבוד: כל הכבוד!), ואז הלכו להכין לי את התרופה והשאירו אותי להתייבש על ספסל למשך נצח ועוד קצת. זה לקח איזה ארבע שעות. בינתיים אמא שלי סיפרה לי מליון סיפורים, שאת רובם כבר שמעתי פעם או פעמיים, קראתי קצת ומלאתי עוד איזה עשרים שאלוני מצברוח ומצב פיזיולוגי.

כשסוף-סוף התרופה הגיעה הכניסו אותי לחדר הטיפולים. על כורסאות רחבות ישבו אנשים מחוברים לאינפוזיות שונות ומשונות. נתנו לי שני אקמול ואהיסטון, כדי למנוע תגובה אלרגית לעירוי, ואז השכיבו אותי על מיטה, כדי לקחת דם. לקחו ממני המון המון דם. המון ברמה כזו שאפילו האחות הופתעה. "תשתי, תשתי" היא הורתה לי, ואני שתיתי ושתיתי והרגשתי כמו צינור שמכניסים לו מים מהפה ומוציאים לו מהיד. שתיים עשרה מבחנות (אבל מי סופר). אחר כך מדדו לי לחץ דם (100/60 -נמוך, כרגיל) וחום (נמוך מאוד! 36.2!) בשלב הזה התחיל להיות לי קר, וכיסו אותי בשמיכת בית-חולים תכלכלה. אחר כך חיברו לפרפרון את האינפוזיה והטיפטוף התחיל. הייתי עייפה וקצת מסטולית. אחר כך בא שליח לקחת את הדם שלי לטיסה שיוצאת בשלוש לארה"ב (בון וויאז' דם!) העירוי עצמו לקח שעה, ואחר כך נשארתי עוד חצי שעה עם הצינורית ביד להשגחה. סה"כ, ביליתי בבית החולים מתשע עד שלוש. שש שעות של ייבוש. אחר כך אמא שלי לקחה אותי הבייתה.

הרגשתי טוב, והאמת היא שקצת התבאסתי מזה, כי חשבתי שזה סימן שקיבלתי פלצבו, אבל כשהגעתי הבייתה נפלה עלי עייפות תהומית לא סטנדרטית בכלל. ישנתי עמוק וחזק. בקושי קמתי, וחשבתי לעצמי שאולי בכל זאת משהו קורה. אני לא יודעת. בכל מקרה, תוך שניים או שלושה טיפולים כאלה אמורים כבר לראות את האפקט בספירות הדם.

***

ביום חמישי - ביביסטר לאחיינית שלי, בת השנתיים. היא מחטטת לי בתיק, ואז שולפת את הארנק שלי.

- "ליתי, יש לך כרטיסים?"

- "כן"

- "תני לי כרטיסים. אני רוצה להיות אשראית!"

וגם

- "ליתי, תספרי לי סיפור. תספרי לי . תספרי לי!!!!!"

- "על מה?"

- "על רוחמה".

- "על מי?"

- "על רוחמה"

- "מי זאת רוחמה?"

- "רחל המשוררת".

- "אה".

***

ולסיום סיומת, נעשה לכם פרסומת:

ראיתי את החדש של מישל גונדרי. הלכנו למרות הביקורות הקוטלות משבוע שעבר (גם בידיעות וגם במעריב), ובזכות החיבה הייתרה שלי לסרטים הקודמים שלו. ואכן - ממש ממש נהניתי. העלילה אמנם מטופשת, אבל הטיפשות של העלילה היא חלק מהעניין. העלילה היא לגמרי לא האישיו. לגונדרי יש דמיון ילדותי ומופלא וכשרון גדול להתבטא בו. זה, וגם חן רב, מהסוג שאתה מסתכל עליו ומתמוגג. זה לא סרט שיקרע אתכם מצחוק. זה לא סרט שישנה לכם את החיים, אבל זה בהחלט סרט שכיף לראות, ושיוצאים ממנו מחוייכים. אני אוהבת סרטים כאלה. אם לצטט את הדג , "כל מי שעוקב אחרי סרטיו של מישל גונדרי (שביים בעבר את 'שמש נצחית בראש צלול' ואת 'מדעי החלום') כבר התרגל לצפות למאפיינים מסוימים מהסרטים שלו, כמו אווירה סוריאליסטית או חוסר היכולת לקטלג את הסרט לנישה מוכרת וקלילה של ''קומדיה'' או ''דרמה''. 'קדימה, תריץ אחורה' הוא כנראה הסרט הכי מעוגן במציאות שגונדרי ביים עד היום, והוא גם הסרט שהכי קל לקטלג בתור קומדיה. ובכל זאת, הסרט לא מהסס לברוח הצידה, הרחק ממחוזות ''ג'ק בלאק מתמגנט אל עמוד חשמל אקראי'' הסלפסטיקיים אל נימה קצת יותר רצינית ומהורהרת. קצת הופתעתי מהעובדה שהרגעים השקטים האלה הם אלה שניצחו וקבעו את הטון של כל הסרט עבורי. יותר משהסרט הוא קומדיה שעוסקת בתוכנית של ג'רי ומייק ובסרטים המשעשעים אותם הם מכינים, הוא מעין הרהור נוסטלגי בימים עברו ובחדוות היצירה". לחובבי הז'אנר וכל זה, הא?