~

משהו לא טוב קורה השבוע. יכול להיות שזה החודש הזה, שעבדתי בו הרבה יותר מדי קשה. העבודה עצמה קלה ומהנה, אבל הנסיעות היומיות בין שלוש ערים, והעמידה בזמנים- זה מעייף נורא. ותיזזתי המון החודש. הנדסתי את היומן כמו טטריס. צפוף צפוף, ובאמת, יכול להיות שזה היה פשוט יותר מדי. יכול להיות גם שסתם, בלי קשר, משהו אורגני נדלק. הם קוראים לזה "נדלק" (inflamation). אני חושבת שהיו צריכים לקרוא לזה כבה. זה מרגיש כמו מפסק אוטומטי ראשי שצונח בגלל איזה קצר, וכל האורות כבים בבת אחת. אין לי כוח לפרט את כל הדברים, כי זו רשימה ארוכה, ולא בא לי להדאיג, גם לא את עצמי. הדבר הכי מוזר הוא שאני מרוחפת. קשה לתאר את זה. אני מניחה שאני כל הזמן מרגישה חצי ישנה, כמו כשקמים באמצע הלילה לפתוח לכלבה את הדלת, ולא באמת ערים. כאילו, הגוף לא לגמרי בשליטה. כבר כמה ימים שאני הולכת כמו זומבי, מתנגשת כל הזמן בפינות של רהיטים. אתמול נכנסתי עם האוטו בעץ, שזה, כאילו, הדבר הכי הזוי בעולם. זה היה בחניה, יצאתי ברוורס ולא ראיתי אותו. נשבר לי הפנס והתעקם קצת הפגוש. לעץ שלום. בתוך כל זה לא פלא שהיום כל הניסויים שעשיתי נכשלו באופן שיטתי. מזל שכבר יום חמישי.

חוצמזה, מהיום בבוקר אני שוב מצוננת כהוגן, ומחר אני צריכה להדריך ארבע שעות, אלוהים יודע איך. אין שום סיכוי למצוא מחליף, אז לא נותר אלא לשאת תפילה שהקבוצה תהיה נהדרת. אחר כך הנסיעה לצפון. חשבתי לבטל, אבל בסוף החלטתי שעדיף להיות חולה מול ירוק מאופק עד אופק וחום שדות חרושים, ולנשום (דרך הפה) אויר הרים, מאשר לשכב במיטה ולהיות מסכנה ולרחם על עצמי.  יהיה לי מספיק מזה בשבוע הבא - גם בבדיקות וגם באיכילוב. 

ועכשיו -דברים מרעננים:

1. מי שלא ראה את לה בוהם של פוצ'יני, בבימוי המופלא של פרנקו זפירלי, לא ראה מופע מרהיב מימיו. אני לא מצליחה להרגע מהתפאורה, מהתאורה ומתמונות הרחוב השוקק במערכה השניה. עשרות הניצבים, הסוס, החמור, הליצן על הקביים. האיש גאון. כמקובל באופרה, הטרגדיה טראגית, האהבה טוטאלית, והמוות בלתי נמנע. שחפת תמיד מזכירה לי את רחל, ונוכח מימי הגוססת חשבתי דווקא עליה. בכיתי כהוגן. תוך כדי המופע וגם קצת אחריו, תהיתי אם הייתי הולכת לראות אופרה גם אם אבא שלי לא היה יוזם את הענין. אני מניחה שהתשובה היא כן. הרי את לה טריוויאטה של ורדי ראיתי מיוזמתי, בלעדיו. מוזר, כי מחזות זמר (או סרטי מיוזיקלס) אני ממש מתעבת, ואופרות סבון אני לא סובלת, ובכל זאת, ולמרות זאת, משהו באופרה מאפשר לי לשקוע לתוך העלילה הסבוכה, ולהסחף, מתמסרת כולי, אל הסוף הידוע מראש. בניגוד לאבא שלי, לשמוע אופרה ברדיו אני לא אוהבת. זה קצת כמו ג'אז: אם זה לא להיט שאני יכולה לשיר איתו, או קורה בלייב מולי, זה בדרך כלל מעצבן.

2. המיוזיק רום הוא מקום נהדר. הקרבה הבלתי אמצעית אל הבמה, האוירה הכיפית, האנשים רוקדים, המוזיקה טובה והמחירים הזולים (30 שח לכרטיס כולל צ'יסר ראשון חינם) - מגניב! למרות שציפינו להופעה של מאור כהן ופיטר רוט וקיבלנו את מאור כהן מאלתר מוזיקה אלקטרונית עם באס ודי ג'יי (משובח), היה כיף נורא. אני אוהבת מוזיקה אלקטרונית, והמיוזיק רום הוא בהחלט מקום לחזור אליו. וגם לספר עליו. לא לסובלים מעשן סיגריות או מקלסטרופוביה. 

3. תמונת השבוע: לילי הדבה בהכנות לסושי.

שבת שלום, היו טובים, והמנעו מתגובות דאוגות (זה לא בריא לעור הפנים),

לית.

בכל המקומות שבהם אני עובדת, יש (לשמחתי הרבה) פינות קפה. זה בד"כ במטבחון, ויש שם כמה סוגים של קפה ותה וסוכר וסוכרזית, יש גם בר כזה של מים חמים וחלב במקרר, וגם, כמובן, ערמה אינסופית של כוסות חד פעמיות. העניין הוא, שכל האנשים שותים בחד פעמיות. גם מי שעובד שם במשרדים. גם מי ששותה ארבע חמש שש כוסות ביום. שותים וזורקים ולוקחים כוס חדשה, ושותים וזורקים. ואני, קופיהולית שכמותי, מטיילת הלוך וחזור אל פינות הקפה האלה שלוש-ארבע-חמש פעמים ביום עם הספל החביב עלי, ובכל פעם מתעצבנת מחדש. מעצבן אותי שאנשים לא חושבים שזה לא בסדר להשתמש בכל כך הרבה כוסות. מעצבן כי מדובר במקומות שעובדים בהם אנשים אינטליגנטים מאוד, שיודעים יותר מהאדם הממוצע על הסביבה ועל הררי אשפה ועל כריתת עצים והרס בתי גידול והכחדת מינים שאין להם יותר איפה לחיות, ועל מצב כדור הארץ העגום. מעצבן אותי שהם יודעים את כל זה, אבל הם לא עושים את ההקשר בין המצב לכוסות הנייר שלהם. חוסר מודעות מטומטם. כאילו, אנשים שאני מאוד מעריכה, והם ניגשים לקפה, ופשוט לא חושבים על זה.

אז מה שאני רוצה לעשות קשור להעלאת המודעות של הקולגות שלי בעניין הזה. נסיונות קודמים לשנות ברמה הארגונית לא צלחו יפה. ההנהלה לא מוכנה לוותר על החד פעמיות. יש אורחים שנעים להם יותר בחד פעמי, ויש בלאגן ואנשים לא שוטפים את הכוסות שלהם אחרי שהם שותים, והמנקה לא תעמוד כל היום לשטוף כלים, ולא יקנו עכשיו מדיח. יותר קל פשוט לזרוק. אוף.

אז אולי צריך לבוא מנקודת מבט אחרת: לגרום לאנשים המקומיים להשתמש בפחות כוסות. לשתות באותה כוס לאורך כל היום. אולי אפילו להביא מאג מהבית.

בהתחלה חשבתי פשוט להכין איזה שלט ולהדביק אותו ליד הכוסות. משהו כמו "how many cups did you use today?!" או משהו אחר מעורר מחשבה. אחר כך חשבתי להכין מדבקה שאפשר יהיה להדביק על הכוס העליונה בערמה, שאנשים יתקלו בה בכל פעם שהם ירצו לשלוף כוס, אבל בשיחה עם רננה, האיש והכשרון, הבנתי שזה לא יהיה כל כך נכון לעשות, כי מישהו ישתמש או יזרוק את הכוס הזו, ואם אני אחזור ואכין כוסות כאלה שוב ושוב אני בעצם תורמת לדבר שאני בעצמי רוצה להלחם בו. היו לו כל מני רעיונות אחרים, כמו לחורר את כל הכוסות או לנעול אותן, אבל אני ממש לא בעניין של למנוע מאנשים את הקפה שלהם, ובטח שלא לבוא ממקום של תוקפנות כי א. אני מאוד לא תוקפנית. ב. תוקפנות מעוררת מיד התנגדות שמעוררת תוקפנות, ולא משיגים בסוף כלום חוץ מעצבים וכאב ראש, ו- ג. אני יודעת איך זה מרגיש כשאתה מוכרח לשתות את הקפה שלך ולא יכול כי איזה טמבל חורר את הכוסות.

אז חשבתי יותר בכיוון של מסר מעורר מחשבה, והאתגר הוא לנסח אותו ולמקם אותו בצורה כזו שתמשוך תשומת לב ותגרום לשותים לעצור לרגע. לחשוב.  

דרושים רעיונות יצירתיים, סלוגנים קליטים ויד טובה לעיצוב. אחר כך אני אפיק את זה בצורה מושקעת, ונפיץ את זה. לי יש כבר ארבעה מטבחונים.

יש לי שני רעיונות  בינתיים, אבל אני לא משוכנעת שהם הכי טובים, אז חשבתי לבקש את עזרתכם.

1.

אפשר אולי להדביק את הכרטיס לכוס העליונה (אני לא חושבת שיזרקו את זה אם זה יהיה מושקע, אולי רק יניחו בצד), ואפשר להוסיף עליו "הידעת" בנושא.

2.

*לאנשי עלית הקוראים בבלוג זה: זוהי תמונת אילוסטרציה. אין בכוונתי לרמוז חלילה שקפה עלית אבקתי, שנוהגים לשים בפינות הקפה במקומותינו, הוא קפה גרוע. מה פתאום!

 רעיונות, מישהו?!

בשבועיים האחרונים אני עובדת המון. צריכים אותי בכל המקומות ואני עובדת עד שלא נשאר יום אחד למנוחה. מצד אחד זה טוב. אני במוד של עשייה, חשבון הבנק יתאושש, והאמת היא שממש כיף לי בכל אחת מהעבודות הללו, וגם המינון של החלקיות של כל אחת מהן מצויין ומגוון. 

לפני חודשיים חשבתי שמה שאני רוצה עכשיו זו משרה מלאה. שכר טוב ושגרה ויציבות, אבל למשבר הכללי היו תוכניות אחרות בשבילי, ובמקום משרה מלאה מצאתי את עצמי מלהטת בין ארבע חלקיות זעומות שכר. אז למרות שזה לא מה שחשבתי, הנה אני ממלאה בקלות את היומן, נוסעת הרבה ממקום למקום ובעיקר נהנת. אני חושבת שזה לא משהו שיוכל להמשך לאורך זמן. אני עובדת קשה מאוד, ושווה הרבה יותר כסף ממה שאני מקבלת. אני יודעת שבסופו של דבר אני אמצא עבודה שתתאים לכישורי ותהיה מתגמלת, אבל מצב השוק כרגע לא מאפשר בררנות תעסוקתית, ובאמת שלעכשיו, המצב הקיים מתאים לי לאללה.

בכל אחת מהעבודות שלי קורים המון דברים טובים. לפעמים, בעיקר בלילה, מותשת, אני תוהה אם אני לא מציפה את עצמי בעבודה כדי להתנתק מהחוסר שמסתובב לי בין החדרים (חדרי הבית וחדרי הלב). בהחלט יכול להיות שכן. יחד עם זאת, אני חושבת שאני עוברת תהליך שבתוכו אני צריכה להחזיר לעצמי את ההערכה שלי לעצמי, אחרי שהיא נפרמה לי חוט אחרי חוט בתקופה האחרונה והשאירה אותי מאוד חשופה ופגיעה וזהירה (או נמנעת). אני חושבת שהעשייה שלי בעבודה מחזירה לי את הבטחון העצמי האבוד. בעבודה (בניגוד ל-ביחד) אני מצליחה. אני מוערכת ואהובה מאוד. חברים שלי אוהבים אותי. המעסיקים שלי אוהבים אותי. ילדים שאני לא מכירה אוהבים אותי, וילדים, אין אצלם חוכמות. הם ישר יודעים עם מי יש להם עסק, והם תיכף מראים.

היו לי כמה הדרכות של קטנטנים לאחרונה. פעם אחת ילדי גן, ואחר כך כיתות א' ו- ב', ויצא לי לשחק איתם קצת. שיחקתי, וחשבתי על משחקים.

היכולת שלי לשחק הלכה ונעלמה עם השנים. איפשהו בגיל ההתבגרות הפכתי להיות "גדולה" ו"רצינית", ובמיוחד, כזו ש"לא משחקת משחקים". משחקים נתפסו בעיני כהעמדת פנים, והעמדת פנים כ-שקר נוראי או משהו ילדותי ומיותר. אני הייתי כנה גמורה, ישרה כמו סרגל. איזו שטות. משחקים מלמדים כל כך הרבה ומאפשרים כל כך הרבה ומפתיעים ומעוררים. למה הייתי צריכה להיות כל כך רצינית וגדולה כל הזמן?

 אז הנה, פתאום בגיל שלושים, מצאתי את עצמי השבוע חושבת משחקים (שמעתי שתי הרצאות מצויינות) ומשחקת. בחלק מהמקרים יצרתי משחקים בין ההדרכות (הרצל אמר לכולכם להרים ידיים!! להוריד! ), ובמקרים אחרים הוזמנתי לתוך משחקים שלא מיוזמתי ("בואי מסירות!" אמרה לי ילדה אחת בת שבע ואני שיחקתי איתה בשמחה גדולה, וכשאחיינתי המתוקה בת השלוש הציעה "בואי נעשה מופע סטפס! התחפשנו (היא הייתה ריטה, ואני פרד). ורקדנו כהוגן עד שנגמר לנו האויר. יותר מהכל, השבוע נזכרתי איך משחקים. איפה שמים את המודעות העצמית, איפה מרפים, איך מעמידים פנים, איך מעיזים ומנסים גם כשהכדור רחוק ונראה שאין בכלל סיכוי, איך זוכרים שזה רק משחק ושום אסון לא קורה אם מפסידים, איך מתחילים מיד שוב, בלי לחשוב ולעבד ולהסיק מסקנות ולהפיק לקחים, וכמה כיף לשחק ביחד, ואיזה כיף כשמנצחים.

המשחק הוא קצת כמו קדר על אבניים. אני משחקת, גוש כבד מלא בחומר מתרוקן, והופך להיות כלי שיש בו מקום. אני נעשית קלה ומחוייכת.

העולם עוד יחזור ויהיה לי גן משחקים.

חוצמזה, אתמול למדתי להכין גבינות פטה חלומי וריקוטה בבית. אחרי הסדנה קניתי אנזים וקלציום כלוריד וכל מה שצריך, ואני מתחילה לשחק בגבינות בלילות. התמונות בקרוב. לילה טוב.

נ.ב.1.

לאחותי אשר במושב, וגם לכם:

- TED stands for Technology, Entertainment, Design. מדובר בכנסים שניתנות בהם ההרצאות הטובות ביותר בעולם. האנשים שם מרתקים, הפרזנטציות מעולות והתוכן מעורר מחשבה והשראה. אני, באופן אישי, מכורה קשות, ואני ממליצה לכם פשוט לדפדף באתר שלהם ולהתחיל לשמוע דברים מעניינים. אם הוידאו באתר נתקע, אפשר להוריד למחשב וגם למצוא כמעט הכל ביו טיוב (לפי שם הדובר).

נ.ב.2.

יש לי משהו עיצובי שאני רוצה לעשות. האם יש בינכם בעלי יכולות עיצוב גרפי ומעט זמן פנוי וחשק לשחק בקונספט? המטרה איכות סביבתית וחשובה. אם יש פה מישהו בעניין, אגלה לו את הרעיון וננסה להרים את זה יחד. אם כמה מישהואים בעניין, אני פשוט אעלה את זה לבלוג ונעשה פרוייקט משותף. נו? אני יודעת שאתם מוכשרים. בא לכם?