כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2003
עירוֹם.
נוכח שאלות של גוף אני תמיד אילמת. זה לא שאין לי מראָה, אלא שהכל כל כך יחסי. אני עומדת מולי אחרי המקלחת ומנסה להסתכל עלי במבט בוֹחֵן של זרוּת.
זה קשה לי. אני לא זרה, ואחרי הרבה זמן עם מישהו, פגמים נדמים להעלם. זה לא שהם מטשטשים באמת, אלא שפתאום, החשיבות היחסית שלהם קטנה. הם הופכים להיות חלק מאוד קטן, זניח, מאיש שלם, שהוא המון. מאישה שלמה.
אז הנה אני עומדת, ומולי אישה מוכרת מחייכת, ואני מטיילת עליה רכה, כמו מים על גוף מתרחץ.
ראש. עיניים חומות וחָמות. אף ישר. שפתיים עבות, מחייכות. צוואר ארוך. חזה קטן. עור שקוף, צלעות בולטות. בטן עגולה רכה. מותניים. תחת. ירכיים. של אישה.
רגליים חלקות וצלקות של מערכת חיסונית דפוקה, ואצבעות דקות וארוכות ומלטפות מאוד.
וכבר לילה.
כבר לילה.
מהחלון שלי פנס רחוב ישן תוֹחם יקוּם של התרחשוּת:
ספסל ואיש.
בחשכה פניו אינן נראוֹת
כמו אישה עירומה עטופה במעיל
שרציתי לפשוֹט.
מילים לא כתובות:
משב של רוח, בהירוּת ירך
ורוֹך.
| |
באנר חדש.
אם הקטנים פתאום גדולים אז גם אני?
מוזר איך אנחנו מודדות את הגדילה. בהתחלה על משקל של טיפת חלב, ואחר כך בקווים על הקיר מאחורי הדלת. הזמן עובר תמיד באותו קצב, ומי שמאחוריו ומלפניו ומצדדיו הוא העומד.
העמידה הזו טובה לפעמים. כמו צופה במירוץ. אפשר להריח את הזיעה ולהרגיש את האדרנלין, תוך כדי לגימות איטיות של קפה משובח. זה לא קשור, אבל הנה הקטנה שלי מזנקת מעל משוכה. היא יודעת שאני בקהל מחייכת, וקצת דואגת. זה אולי לא איכפת לה, אבל יכול להיות שלפעמים דווקא כן.
כדאי שאני כבר אקח אותו, את היצור הקטן שכל שנה שלו שווה לשבע. הוא ירוץ מטורף בגנים ציבוריים, ואני אתחפר לי לתוך המעיל וארחם על עצמי, שצריכה לקום כל כך מוקדם מחר.
הרבה דברים לכתוב ומעט שעות שינה. ממש צנע מה שהולך כאן. אין צדק. ומחר יום חדש לי. ויהיה טוב.
| |
זמנים מוּטרפים.
חשבתי שהנה אני כבר בחוץ, כשפתאום אני מוצאת את עצמי מחליקה חזרה למטה. סופות נחלשו, והנה שוב האוויר מתקרר.
אתמול היו לי כוחות. היום כבר אין לי כוח יותר.
הסבר? טוב. הנה. כל הצרות כולן:
אקדמיה
הלימודים הפכו פתאום לעינוי מתמשך של חוסר ריכוז ותהיות על עתידי האקדמי ועתידי בכלל. לא שהציונים שלי רעים. זה פשוט שאני מוצאת את עצמי מתעסקת שעות ארוכות בדברים שיכולים היו להיות מרתקים לו הם היו במינון הנכון. כמו נגיד ערמת ספרים מדהימה, שבמקום לקרוא אותם אני צריכה להנדס בה מגדלים כך שהם לא יקרסו לי על הראש. זה לא כיף. זה מעייף, ומתסכל.
מישהו אולי מוכן להגיד לי שבסמסטר הבא יהיה יותר קל?
(בעצם, זה מה שאמרו לי בסמסטר שעבר, והסימסטר הזה, שאמור היה להיות יותר קל , עושה קולות של קש ואני של גמל.)
בית
אני צריכה לצאת מכאן. יש גיל, שבו צריך לצאת. ובמיוחד - אם יוצאים קשה פתאום לחזור. זה קשה אפילו יותר כשהבית הכי מושלם לי עומד לו ריק, ובגינה שלו השסק מחכה להקטף, והאגוז מוריק וכובע הנזיר כתום ומתפרע.
רומנטיקה
כמיהה. מילה ארכאית, אבל נדמה לי שאין מילה מתאימה יותר. כמו געגוע אבל למשהו שמעולם לא היה לי. לאיש שמעולם לא פגשתי. לבטן נוגעת בבטן, ומבט במבט. לאהבה.
פתאום הכתה בי המחשבה שההיכרות שלי עם האיש הזה היא מקרית. שהסיכויים לקיומה קלושים ובלתי אפשריים, והאפשרות שהיא לעולם לא תקרה מכרסמת בי חורים של חוסר אונים ופחד.
ושני מסרים בסוגריים:
אתה
משום מה המכתב שכתבתי לך היה הפעם היחידה שניסחתי את התחושה הזו במילים. תסלח לי שאני מצטטת אותי לעצמי.
ואתה
נקודה למחשבה: מצד אחד אני לא חושבת שאתה רשע. מצד שני אני יודעת שאני נאיבית.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
