~

(מאיר שלו, כימים אחדים).

*

הוא חייך בין ערמות של חסה ערבית ומכר לי שתי קופסאות בחמש עשרה שקל. אמרתי לו שזה הרבה מדי ולקחתי בכל זאת. זה היה הרבה מדי, ותוך יומיים הם התחילו לאבד את הצורה ואני התחלתי לאבד את החשק, אז הכנתי ריבה.

*

אפייה של לחם היא אירוטיקה. לישה איטית ומכוונת. בצק בין כל האצבעות. ריח שמרים. תפיחה. לישה. רכות חמה נמתחת. מתכווצת ונמתחת שוב. אפייה היא אורך רוח וסבלנות וזמן. לחם הוא הפשטות השלווה, השלמה. ריח של לחם הוא ריח אהבותיי. הוא בית. לחם הוא מקום שבו אני רוצה להתעטף. להשאר.

אבל ריבה,

ריבה היא מחול חשקים מטורף. פירות מרקיבים מאבדים את עצמם לדעת, בתוך הרים נמסים של סוכר. חמש עשרה דקות של רתיחה פרועה. והפקטין מקריש בין האצבעות כשקר. אני אוהבת להכין ריבות. אני אפעם לא אוכלת אותן.

(למסירה: שתי צנצנות לרוצה הישר).

*

מתוך סיר רותח באדום דמיינתי חוטים (בלתי נראים או נראים)

והחדר נמלא בריח מתוק של תותים.

(תותים. מי רוצה תותים.)

אדן חלון המטבח שלי. ריבת תותים, אנגלוניה וחושך.

אחר כך, עירומה, אני קוראת בה לשינה, ושם מילים מרחפות כמו יתושות אל מתיקות עורי:

"אי אפשר לגמור ככה.

...

כשרצון נענה הוא מתבטל.

אלא אם מידת תבענותו

היא גאונית." (וולך).

אדן חלון המטבח שלי. ריבת תותים, אנגלוניה ורדים ואור.

הסבתא שלי היחידה חוגגת היום יומולדת תשעים, וזה בלתי נתפס (או נתפש? אני לא מצליחה להחליט לגבי האיות). לא רק להגיע לגיל הזה, אלא לחוות את תשעים השנים האחרונות. תהפוכות המאה העשרים. אני מנסה לחשוב על כל הדברים שהיא חוותה, על העולם של הילדות שלה לעומת העולם שבו היא חיה עכשיו. 

תשעים שנה אחורה. 1915.  שתי מלחמות העולם : מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) ומלחמת העולם השנייה (1939-1945). כשהיא הייתה קטנה, כבר היו מכוניות, אבל רק לעשירים. אחר כך השואה.  אחר כך פתאום ארצות הברית מעצמה. המלחמה הקרה. האומות המאוחדות. ומלחמת השחרור, וקמה מדינת ישראל, ועלייה באוניה. וסבתא שלי וודאי הקשיבה לרדיו, כשווטסון וקריק הודיעו לעולם על זיהוי מבנה הסליל הכפול של הDNA. וכשפותח המחשב הראשון. וכשהאדם הראשון נחת על הירח, וכששוגר לראשונה לויין לחלל. וכל מלחמות ישראל. וכל הנשיאים, וכל ראשי הממשלה. רדיו ראשון. טלפון חוגה. טלפון אלחוטי. טלויזיה. שלט רחוק. מאוורר. מזגן. מקרר שמביאים בשבילו קרח ממחלק הקרח. אחר כך אמקור. וולוו אדומה (סבתא שלי עשתה רשיון נהיגה בגיל שישים בערך).

לפני כמה שנים אמרה לי סבתא שלי - "זה לא קל להזדקן. יש לי יותר מכרים מתים ממכרים חיים". ובאזכרה של סבא לפני כמה שנים, מול הקבר שלו, היא לחשה לי: "הנה, כאן זה המקום שלי". בשנים האחרונות סבתא שלי מרגישה מיותרת. מאז שיש לה מטפלת, היא חזרה להיות הילדה הקטנה והמפונקת במשפחה שיש בה שבעה אחים גדולים. עושים למענה הכל. היא רק צריכה לבקש, וזה נהדר, אבל היא נותרת חסרת מעש.  בבית היא קצת משועממת. לפעמים מדוכאת. הזכרון שלה בוגד בה ומותיר אותה חסרת אונים ומודאגת. איפה התיק. מה התוכניות שלה למחר. מה יהיה איתה. כשבאים לבקר ומבקשים ממנה לנגן באורגנית היא מתמלאה חיות, אבל היא לא ניגשת לשם מיוזמתה. במועדון היא בעיקר צובעת או מציירת, והיא גאה בדפי הצביעה האלה כמו ילדה קטנה. עיני הבריכה הכחולות שלה מכוסות באיזה דוק של טשטוש. הקול שלה חלש מאוד והחבר שלה כמעט חרש. (סבתא שלי השניה כתבה לי פעם: "זה סיפור טראגי קומי, הצמד הזה". אני נזכרת בזה ומחייכת. כמה טוב שיש לה אותו. הוא נהדר בשבילה. הוא דואג לה ושומר עליה ואוהב אותה מאוד).

סבתא שלי בת תשעים היום. אישה קטנה ועדינה ומופלאה. יש לה שני ילדים (השלישית, הבכורה, הייתה בת ארבע כשהופרדה לטור של אלה שלא חזרו). יש לה חמישה נכדים, נין ועוד שני שליש נינה. יש לה כלב זקן ובית קטן, קוצב לב, ידיים קרות תמיד ולב רחב וחם. אני כל כך אוהבת אותה.

היום אחרון של הפרוייקט עבר על כוחותינו בשלום.

(פרולוג, חלק א+ב)

התרוצצתי כמו אתמול. היתה רגרסיה של הבלגן. העוזר שלי היה עייף ולכן סיכמתי איתו שינוח, ואני אתקשר אליו כשאני צריכה אותו. אחר כך לא מצאתי את הטלפון שלו, כך שהייתי צריכה שוב להתנהל לבד, וזה כמעט בלתי אפשרי. בסוף השגתי אותו איכשהו. אני בקושי הולכת, אבל זו אשמתי.

בצהריים המפיק הגדול חילק ארטיקים לכולם. זה גאוני. ארטיק קרח אחד בהפתעה, וכולם שוכחים איך לא היו מנות צמחוניות בצהריים, איך המיץ הגיע פושר ולא קר, ואת כל השאר, וכולם מחייכים בשפתיים אדומות של קרטיב דובדבן. אני צריכה לזכור את הפטנט הזה.

אחר הצהריים עשינו טקס קטן. חילקנו לכל המשתתפים פוסטרים שצייר עבורינו קישקה לפני כמה שנים. אני מתה עליו, ואני חושבת שהילדים יצאו מבסוטים. ובכל מקרה זה רק פרס הוקרה כזה על ההשתתפות. למנצחים יעניקו כנראה ספרים שהבוס מצא במחסן. איזה סיפור בלשי עם חידות מתמטיות. אני חושבת שזה ספר מאפן, אבל אין לי זמן או רצון להתעסק בזה. לפחות יש פרסים.

בטקס הקטן שלנו אמרו כל החשובים (הד"ר והפרופסור) וגם כל המשתתפים כל הכבוד וכמה אני מקסימה ונהדרת ומחאו לי כפיים, כיפאק היי. היה כיף לעמוד באמצע כל זה ולחייך. באמת השקעתי וכולם ראו והעריכו. אחד ראשי הקבוצות שהשתתפו בפרוייקט, דרוזי חמוד, בן גילי, מאיזה כפר בצפון, אמר לי שאני מוכרחה לבוא לבקר אותם בכפר ולהתארח. הוא אמר לי: "עכשפ יש לך עוד בית אצלינו בכפר. תפואי מתי שאת רוצה, אנחנו מקבלים אותך באהפה". זה משפט נהדר. אחר כך הם נתנו לי עציץ כל כך גדול שלא יכולתי להרים אותו לאוטו, וכשנלוש עזרה לי, הוא מילא לי את כל המושב האחורי. יש בו  מליסה וגרניום ושיבא ורוזמרין. איזו מתנה שווה.

והכי מדהים לאורך כל היום הזה היה איזה תיכוניסט חתיך שבא להגיד לי שלום. בא, ולא היה לי מושג מי זה.

אמר לי:"זוכרת אותי?",

אמרתי לו בכנות גמורה:"אין לי מושג מי אתה. אתה מוכרח להזכיר לי".

אמר לי: "את באמת לא זוכרת?",

עניתי: "אני נורא מצטערת. אני מדריכה כל כך הרבה תיכוניסטים..."

ואז התיכוניסט צוחק ומושיט לי את תעודת הזהות שלו. אלוהים. בטח שאני זוכרת אותו. הדרכתי אותו באיזה קורס מדריכים ארוך לפני שנתיים. אבל לא פלא שלא זיהיתי אותו. הוא היה שלושים קילו יותר!!!

ואז במהלך היום, ברגע של הפוגה, ישבתי לדבר איתו. הייתה לנו שיחה מדהימה. הוא החליט לעשות שינוי קיצוני בחיים שלו. בצורה שלו בעיקר. הוא היה יותר ממאה קילו, הילד הזה. ממושקף ומכוער. הוא נכנס למשטר דיאטה אצל דיאטנית, נהיה אנורקס, אחר כך בולמי. הוריד שלושים קילו בפחות מחצי שנה. כמעט אושפז. עכשיו הוא בסדר. הוריד את המשקפיים, הסתפר אצל מעצב שיער נחשב. הוא נראה פצצה. בחיי. "זה שינה לי את כל החיים", הוא סיפר לי. נו בטח. ורואים עליו שהוא פורח. פתאום הוא נכנס לחדר ומאיר. נעים להסתכל עליו.

"והבנות?", אני שואלת אותו.

"הבנות", הוא מחייך במבוכה, "לא נעים לי להגיד".

"אז אל תגיד", אני מחייכת אליו. "ממילא אין לי ספק". 

התיכוניסט נבוך ממני, שותק לרגע ואחר כך אומר: "את מבינה, יש לי כמה ידידות שאומרות שאם לא הייתי אמממאמממ אז הן היו מזנקות על המציאה".

"אמממאמממ". אני מחייכת, כאילו לא ידעתי.

"ואני לא מתכוון תפוס", הוא מוסיף, כדי לוודא.

"זה מה שחשבתי", אמרתי לו. ילד מותק כזה.

חוץ מזה פגשתי איש אחד מרתק, שמגדל טרנטולות. הוא סיפר לי שעה ארוכה על החיות המופלאות האלה. מה אני אגיד לכם, אני אוהבת חיות, בחיי, אבל אין לי שום מקום של חיבה לעכבישים. יחד עם זאת, לשמוע איך הם מזדווגים, ועל אפקט המתח כשאתה מביט בהם ויודע שהזכר שלך עולה 350 שקל ועוד שניה הוא עלול להטרף.... זה היה סיפור מרתק.

תוכניות למחר: מנוחה מנוחה (פלוס סידורים בבית וטיפול מיוחד בחיות).

בקרוב: סוף דבר, והפקת לקחים.