~

א.הרבה זמן לא כתבתי.

הרבה זמן לא כתבתי. לא באמת, לא כאן, ועכשיו אני נזהרת לא לכתוב רצף-מחשבה-אחד-ארוך-ולא-ערוך כי המחשבות שיצופו לי שם מפחידות אותי ואני לא רוצה לתת להן שמות.

ב.מה שקרה, אולי.

ככל שכתבתי- הרגשתי יותר, ומתוך הרגש התפשט ההיעדר למחוזות של הגיון.

ההגיון אמר: "את צריכה לרוקן מהלב את המילים ואת הדמיון, ולפנות מקום למציאות". 

הקשבתי לו. זה היה לפני חודש בערך.

ריקה ממילים, לא נותרתי ריקה. לא נותרתי בכלל. התאיינתי.

ההעדר המוחלט הזה הוא בלתי אפשרי.

~

איזו מחשבה מוזרה זו הייתה, להגמל מכמיהה כמו שנגמלים מעישון.

אני לא יכולה.

ג. אז אני פשוט אכתוב את זה.

כבר כמה ימים שיש לי גוש של עצבות צמוד לאחורי הרשתית. לוחץ לוחץ. אני נורא צריכה שיחבקו אותי. כמעט התקשרתי אליך לבקש שתבוא ותשב סביבי במיטה ותחבק. הייתי מזהירה אותך לא לעזוב גם כשאני אתחיל לבכות. ולא להגיד לי כלום, רק להחזיק אותי עד שכל הלחץ הזה ישתחרר, עד שהרעד יעבור והנשימה תחזור. הייתי מזהירה אותך לא לעזוב עד שאני ארפה, ואולי עוד קצת אחר כך. ושלא תסתכל לי בעיניים ושלא תגיד לי כלום. לא  שיהיה בסדר, ולא שאתה דואג לי ולא שום דבר כזה. רק שננשום קצת ביחד, ואחר כך נשתה קפה.

לא התקשרתי אליך ולא ביקשתי. בלילות אני ישנה מכורבלת, אפילו כשחם. השמיכה נוגעת בי בכל המקומות ובבוקר אני לא מצליחה לצאת.

אני מרגישה קצת פתאטית.