~

אני אוהבת מוזיקה, ובמיוחד אני אוהבת מוזיקה עברית, ובמיוחד במיוחד אני אוהבת הופעות חיות. 

 הופעות קטנות בפאבים חשוכים, כמו למשל ההופעה המעולה ההיא של עמיר לב שראיתי באיזה פאב פיצפון באזור תעשייה מעושן. ישבתי ככה, הרגשתי סחה, עשה לי טוב על הנשמה.... ואם כבר ראש טוב על הבר, הייתה גם ההופעה המעולה של שלום חנוך , שאם אתם שואלים אותי, אז חייבים לראות אותה בבר חשוך עם איזו כוס של וויסקי. 

יצא לי  לראות גם כמה הופעות מעולות באולמות, למשל ההופעה המדהימה של דני ודני (רובס וליטני) שהם צמד מצחיק בטירוף ומוזיקאים בחסד. ראיתי אותם לפני שנה או שתיים בפסטיבל הג'אז בתאטרון גבעתיים, וזו אחת ההופעות הכי בלתי נשכחות והכי מומלצות שיש לי. גם צוותא זה אחלה אולם להופעות. 

בזאפה, שהוא לא פאב קטן ולא אולם גדול אני פחות נהנית. משהו שם לא עובד לי, אבל לפעמים יש שם בדיוק מה שמתחשק, ובזמנים נוחים ולא ביוקר, אז אני באה. ראיתי שם את דני סנדרסון השנה והיה מצחיק ומעולה ומומלץ ביותר.

ההופעה הכי מקפיצה שהייתי בה השנה הייתה של אינפקטד מאשרום (חוגגים עשור), בגני התערוכה. כתבתי על זה אז, אבל אם לא קראתם ועכשיו אתם בשוק וזה מה זה לא מתאים לכם עם לית שדמיינתם, אני אגיד שני דברים: א. בּוּ הוּוּ. אנשים הם יצורים מורכבים. ו-ב. אם יש משהו שאני יכולה להשתולל בו בכל רמח אברי ולהתמסטל בו מאדרנלין מזוקק וטהור, זו מוזיקה כזו. עד שנגמר לי האויר. תנסו את זה פעם.

הופעות חו"לניקים עצומות בפארק הירקון אני לא אוהבת, למרות שהאיכות של הסאונד וה"שואו" מעולה. זה בגלל שזה תמיד טירוף מוחלט: גדול מדי, צפוף מדי, יקר מדי, לא כיף. הופעת החו"ל האחרונה שראיתי הייתה לפני איזה עשור, כש- U2 באו לארץ. היא דווקא זכורה לי לטובה, אבל אני נוטה לחשוב שהיא הייתה האחרונה מסוגה בשבילי.

הכי אני אוהבת הופעות בחוץ - חמים. זה נשאר לי עוד מימי פסטיבל ערד של ילדותי, הרבה לפני שהשערים נפלו, כשעוד לבשתי חולצות גזורות ודויד ברוזה ריגש אותי עם הבאנולכאןמתחתלשמיים שלו בזריחות של מצדה (אל דאגה, זה עבר לי מזמן). אחרי ערד היו גם קיסריה. שלמה ארצי. משינה... ואחר כך גם המדבריות. נווה זוהר, מצפה שלם.

אז כשמצאתי את ההופעה הזו של נאטשה בים המלח, זינקתי פה בהתרגשות. קודם כל כי זו אחת הלהקות האהובות עלי בעולם, שהשירים שלהם מלווים אותי כבר שנים, כל תקופה והדיסק שלה, והם התפרקו לפני שהספקתי לראות אותם בלייב... והנה הם מתאחדים, ועוד במצפה שלם, שזה אולי רחוק אבל לוקיישן מהמם! היה ברור לי שאני אהיה שם.

אז ארגנתי כרטיסים ואת האוטו של אבא שלי (הכחולה, איך לומר, מתקשה), ונסענו. ציפיתי להרבה, וקיבלתי הרבה ועוד ועוד יותר. איך ארקדי אומר? אין לי מילים לתאר את האושר הזה. 

קודם כל מדבר. מליון כוכבים ושלושתרבעי ירח. לילה חמים. חצאית, חולצה דקה. בקבוק של מים. איחרנו את מופע החימום, אבל הגענו בדיוק כשארקדי עלה.

פילסנו לנו דרך ועמדנו/ישבנו קרוב מאוד. היו המון אנשים בהמון גילאים, וכולם סביבנו היו חמודים ומאושרים. לא היה צפוף, ורקדתי בטירוף, והיה לי כיף.

 אחר כך עלה לבמה גם מיכה, ונתן כמה שירים משלו (יש לו את אחד הקולות הכי מרגיעים בעולם).

אחר כך הם אמרו שיש הפתעות ותראו מי בא:

זה מטושטש כהוגן כי רקדתי תוך כדי צילום בלי פלש, אבל חדי העין ויודעי הסוד יגלו פה מימין את ברי סחרוף המאוחר, אהובי, שהביא אותה באיזה חמישה שירים, עם ובלי הנטשות, ואוי כמה חול, ואוי כמה יוסי, ואוי, היה טוב (היה יוסי!) ואז ברי אמר שיש עוד הפתעה, ותראו מי הופיע פתאום:

קלפטר! הלא הוא צ'רצ'יל, שראיתי לפני פחות מחודש בהופעה של צליל מכוון.

קלפטר נתן שני שירים (עם ובלי) וקיבל בתמורה חיבוק עצום, מהסוג שרק קהל אוהב יודע לתת. שיר איתנו קלפטר, נמחא לך כפיים, קצר נשימה ככל שתהיה, עם השלייקס הזה, המשגע. אנחנו נשיר במקומך כשיגמר לך האויר, אל תדאג, אנחנו יודעים את כל המילים, ואתה, תן לנו בסולו גיטרה, כי אין כמוך, מלך הגיטריסטים הישראלים. ותהיה בריא.

אחר כך באו הנטשות כולן (בלי ז'אן פול זימבריס אבל עם מחליף משגע), וחיזוקים של חצוצרה, טרומבון וסקסופון, ונתנו את כל הלהיטים מכל הזמנים, ותשמעו, הנטשות אולי הוציאו רק שלושה דיסקים, אבל כמה להיטים! אלה היו ארבע שעות של שירה מטורפת, של ריקודים (כי אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה), והדרן, ועוד הדרן.

היה פשוט מעליות.

ונכון שפעם או פעמיים, בזוית העין עמד לי איזה זוג, והם היו יפים ומחובקים ואוהבים ומחייכים בתוך כל האושר הזה, וקינאתי, ורציתי גם להשעין אחורה את הראש ולקבל חיבוק, ולתת חיבוק שעטוף במוזיקה הזאת, באנרגיה כזאת... 

עוד נהיה. אתה תראה. אלוהים לא מוותר עלינו עדיין. אז מה בינתיים? על הברכיים. קרוב לאדמה, רחוק מהשמיים.

כשתקרא פה, תזכיר לי להביא סדין, שיהיה לנו במה להתכסות. הלילות חמים מדי לשק שינה.

סבא שלי נפטר שש שנים לפני שנולדתי. מעולם לא פגשתי אותו. אני יודעת עליו מעט מאוד והוא לא ידע עלי כלום, אבל השאיר לי מזכרות. הוא עישן מקטרת וסיגריות עד יומותו. הוא עבד בסולל בונה, ובנה לעצמו חור למאפרה בקיר של השירותים, שיהיה לו נוח לעשן גם שם. בכל פעם שאני מסתכלת על החור הזה, אני מנסה לדמיין אותו. אני צריכה מתישהו לחלוב את אבא שלי, שיספר לי עליו עוד.

 חור למאפרה בקיר של השרותים, וגם מתקן לנייר טואלט שהמצאתי, והוא מעולה, ואני מרשה לכל מי שרוצה להעתיק ולהנות: זה חוט שפגט שמושחלים עליו חרוזים, ובקצה קשור לו מקל. כשרוצים להשחיל / לשחרר גליל, דוחפים את הגלילים קצת למעלה, מסובבים את המקל כך שיהיה מקביל לחוט, ושולפים כמה גלילים שרוצים.

כשעברתי לבית הזה, לפני שנים, ועשיתי סדר במסמכים של סבתא, מצאתי מחברת. איכשהו, אף אחד לא התייחס אליה, והיא נשארה אצלי בארגז של המילים. אולי כי לא ממש הצלחנו לקרוא מה כתוב בה. אבא שלי לא יודע מספיק הונגרית, ואמא שלי לא הצליחה להבין את הכתב. המחברת מתחילה באוקטובר 1945 ונמשכת עד יום ההולדת של אבא שלי, באפריל 1948. כל כולה מכתבים. כשרק מצאתי אותה, ביקשתי מסבתא שלי השנייה, לתרגם לי ממנה. סבתא קראה כמה שורות והפסיקה מיד.

"זה אישי מדי", היא אמרה לי. "אני מכירה את שניהם, ואני לא יכולה".

מאז, המחברת נשכחה ממני, עד שהשנה, רגע לפני יום הולדת שישים של אבא שלי, נזכרתי בזה. החלטתי לשלוח לתרגום את המחברת. עשיתי סקר שוק והסתבר לי שתרגום זה עסק יקר, שכרגע אני לא יכולה להרשות לעצמי.  בסופו של דבר החלטתי לתרגם רק את המכתב האחרון במחברת. התאריך שלו הוא יום ההולדת של אבא שלי, והוא מתחיל במילים "בני היקר". (הבנתי את זה בעצמי! המילים הספורות שאני יודעת בהונגרית הן מילות חיבה ושמות של מאכלים...). המכתב היה מדהים. אבא שלי התרגש מאוד. כולנו בעצם.  הוא בן בכור, וסבא שלי כתב מהלב, והייטיב לכתוב. זו הייתה מתנה מעולה. שמחתי בה.

מאז, כל חודש אני מנצלת קצת מחסכונותי הדלים, ומתרגמת מכתב אחרי מכתב. המכתב השני שתרגמתי היה מכתב שסבתא שלי השאירה לסבא על שולחן הכתיבה, והוא הידק אותו למחברת.  בין השאר היא כותבת לו:

...."היית לפחות משאיר את המחברת כדי שאקרא... אני יודעת שאתה מספר שם יותר מאשר לי כי אתה לא רוצה שאתייאש. חשבתי שלא אתן לך את השורות האלה לפני שאתה תתן לי, אבל שיניתי את דעתי: אשים על שולחן הכתיבה, תמצא את המכתב כשתעבור שם. עכשיו אלך לשכב כי אני רוצה לחלום אותך, יחיד שלי. "

מבינים? זה בכלל לא יומן.

 לאט לאט מתגלה לי סיפור המחברת הזו. לאט לאט מתגלה לי סבא שלי. 

במכתב שתרגמתי החודש, המכתב הראשון שסבא כותב במחברת, העניין ממש מתחיל להתבהר:

"יחידה שלי, יקרה!

עלה לי רעיון ביום משעמם אחר אחרי הצהריים, מכיוון שהיית רחוקה ממני. ישבתי לבד בבית, וחשבתי שאכתוב לך מכתבים ארוכים מדי פעם, כי כך אני יכול לדמיין לי שאת פה לצידי ואני מספר לך הכל. בזמן אחרון אני עצבני מאוד ואולי הכתיבה תעסיק אותי כי אני אוהב לחשוב עליך. עכשיו שאני כותב אליך, אני נזכר באחר הצהריים החורפי כשראיתי אותך. אני רואה אותך יושבת בקצה הספה ואם אני זוכר נכון, תפרת משהו. אז לא חשבתי עוד על כלום. באותו זמן הגעתי הביתה לחופשה והיה חסר לי מישהו לבלות איתו. אם אני זוכר נכון, אחרי זה נפגשנו אצל אדית ואחרי זה התחלנו לצאת קבוע. אי אפשר להגיד ממש קבוע כי היית עסוקה ולכן הייתי מחכה לך שעות בערבים הקרים של פברואר. כבר אז התחלתי להתגעגע אליך. חיכיתי לערב שאוכל לראות אותך שוב. עוד לא היתי בטוח ברגשות שלי. הרבה פעמים נלחמתי עם עצמי כי חששתי להתאכזב. אולי איזה גל של פסימיות כללית אחז בי ולחש לי באוזן כל הזמן שאזהר מאכזבות...." ( 19/10/1945)

.

זה סיפור על אישה צעירה שמתרגמת מחברת מתפוררת שכתב איש שהיא מעולם לא הכירה, לאישה שאהבה מאוד. זה סיפור על מכתבים שאישה כותבת לאיש שמעולם לא הכירה, ומניחה בשבילו על שולחן הכתיבה. כשהוא יבוא - הוא יקרא. זה סיפור על המרווחים שבין מכתב למכתב, בין אות לאות. בין כמיהה לאהבה לגעגוע. אלוהים יודע מה יהיה הסוף.

ובין דבר לדבר, היה לי דייט אחד מיותר (הוא לא הפסיק לדבר  על פסטיבלים רוחניים, מודעות ושכינה...), כמעט-דייט אחד מוזר (פעמים הוא התנצל וביטל ברגע האחרון, ומיד הציע מפגש חלופי. בפעם השלישית ביטלתי אני. דיי. נגמרה לי הסבנות). הוא התקשר פתאום, שוב אחרי שנים של שתיקה (הוא בארץ, הוא במדבר, הוא שכח דברים שאני זוכרת הייטב), ופסח בא. 

השבוע גם קיבלתי את העירוי השני, ובשורות טובות: נראה שאני משתפרת. ייתכן ובקרוב ננסה להוריד במינון התרופות. חוצמזה מחר אני נוסעת לראות את החברים של נטשה בימהמלח. כיף!!!

ומה עוד? חם. חם לי. חם לי מאוד.