לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

~


כינוי: 

מין: נקבה

Google:  litos.mail

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2009


 

הגנתי על התזה.

 

שהחיינו. אני מאסטר.

 

 

אם לומר את האמת, התרגשתי כמו שלא התרגשתי בחיים שלי. פחדתי שיעלם לי הקול. פחדתי שמרוב יובש אני אתחיל להשתעל בטירוף, עד שאני אתמוטט על רצפת חדר הסמינרים ויפנו אותי משם באלונקה. פחדתי שאני אשכח הכל. פחדתי שאני אפול. לא נרדמתי, וכשכבר נרדמתי - חלמתי חלומות מפחידים. בקיצור - הייתי לגמרי חרדתית. "זה לא מתאים לך!" אמרו לי כולם, וכמובן שהם צדקו, כי בתור מישהי שעובדת בלדבר מול קהל, זה לא אמור היה לקרות לי, מופע החיוורון הזה, אבל ככה הרגשתי ועם זה אי אפשר להתווכח. אחרי רגיעה בסופ"ש (הייתי חולה נורא, אז לקחתי (על פי מרשם רופא!) מנה נכבדת של סירופ לשיעול המכיל כמות לא מבוטלת של קודאין, בתוספת אקמול צינון לילה (מרדים!), סגרתי את החלונות וכיביתי את הטלפונים והתנתקתי מהמציאות לשלוש עשרה שעות שינה רצופות. הייתי צריכה את זה. אחר כך למדתי קצת וישנתי עוד, ולמחרת קמתי משופרת ויראלית, כלומר, הרגשתי הרבה יותר טוב. בשבת הצלחתי לשמור על מידה של רוגע, ובלילה שלפני המבחן הקודאין שוב עשה את שלו וישנתי הייטב.

 

בחדר הסמינרים באוניברסיטה, חדר קטן שיש בו שולחן בצורת חת ומולו מסך גדול, חצי שעה לפני המבחן, הרגשתי איך הדופק עולה והפה מתייבש. שתיתי. לקחתי רגיעון. נשמתי לאט ולחשתי לעצמי מנטרות של אוטוסוגסטיה, תוך כדי זימזום אילם של שירי המופת "יהיה טוב", "אצלי הכל בסדר" וגם "עוד מעט, עוד קצת" הידוע גם בכינויו "השיר הזה של שלמה גרוניך עם האתיופים", שתמיד מכניס אותי לפרופרוציות. באמת. זה לא מסע רגלי חוצה אפריקה שאת עומדת לעבור. כולה הגנה על התזה.

 

אחר כך כולם באו. אחר כך התחילה הבחינה. הבוחנים, המנחים וראש הוועדה ישבו מולי. אני עמדתי מולם, אבל לא ראיתי אותם. אין לי מושג על מה הסתכלתי, אולי על האויר שהפריד ביני לבינם, אבל זה עבד יופי. מהרגע שהתחלתי לדבר, הכל נרגע לי. הסברתי את הרקע לעבודה והייתי בחדר שלי, ערמות של מאמרים וספרים פתוחים מסביבי,החתולה מגרגרת לי על הברכיים והכלבה שוכבת על השטיח מאחורי. שקט בין הקירות. כמה שיקופיות אחר כך,חזרתי לחדר הסמינרים. האמריטוס נראה  מנומנם. ראש הועדה הנהן בתשומת לב. ראש המחלקה (שיכונה מעתה, המנייאק) ישב דרוך. הכל בסדר. אני בסדר. המשכתי הלאה. דיברתי בטעם. זכרתי להוסיף מדי פעם את מילות ההתלהבות ("מה שמפתיע הוא..... ", וגם "לא רק זה, אלא שגם...", ופעם אחת אפילו: "וזה בכלל לא טריוואלי!!!") אחר כך עמדתי בגב זקוף מול מתקפת השאלות. לפעמים אמרתי את דעתי המלומדת, ולפעמים את דעתי הבלתי מלומדת וכמה פעמים אמרתי פשוט שאני לא יודעת. לא הרגשתי מעולה בתוך הסיטואציה, אבל גם לא קרתה שום קטסטרופה. עשיתי כמיטב יכולתי. כל השאלות היו הוגנות, אבל המנייאק התעקש לחזור ולשאול אותי דווקא את כל הדברים שלא ידעתי. לרובם אין קשר ישיר לעבודה שלי, אבל אתם יודעים איך זה, המלקה העצמי ישר מתחיל לחבוט בנפשך השלווה: יכולת ללמוד גם את זה! היית צריכה ללמוד גם את זה! איך לא חשבת ללמוד גם את זה?!" ונפשך השלווה הופכת לקצת חבוטה, ולוקח קצת זמן עד שהיא מזדקפת ואומרת: טוב. הבנו אותך נודניק. הלאה. הלאה.

 

אני זוכרת שהדבר הראשון שעלה על דעתי כשהעסק נגמר, היה "היי, זה היה פחות גרוע ממה שציפיתי". המנחה שלי (שהפתיע מאוד לטובה, לא התקיל ולא הכשיל כמו שחשבתי שהוא עלול לעשות), אמר לי שזהו, מזל טוב, יש לי מאסטר, רק שעוד לא ברור עד כמה, ושלח אותי לחכות בחוץ בזמן שהם התדיינו בפנים על הציון. ישבתי בחוץ מכווצת, רחוקה מהדלת (לא רציתי לשמוע), וקוויתי לטוב. זה לקח נצח אינסופי, שבטח נמשך חמש דקות, ואז קראו לי חזרה, ואמרו לי שהייתי טובה ונתנו לי ציונים לעבודה וגם לפרזנטציה, והם גבוהים ויפים ומרשימים עד מאוד.

 

אז זהו. אני מאסטר. (אמרו מעתה M.Sc או הוד מאסטרותך).

עוד יש לעשות תיקונים (מסתבר שהיה שם ויכוח לגבי  המבוא שנתתי. תחום מסוים שהמנחים שלי לא חשבו שצריך להכנס אליו, והבוחנים חשבו שדווקא כן ושזה חסר. בסוף ראש הועדה הכריע לטובת הבוחנים, ואני נדרשת להוסיף עוד עמוד ולעשות כמה שינויים. נו מילא), ויהיה צריך להדפיס ולכרוך בככה וככה עותקים, אבל תכלס - אני באמת מרגישה כאילו פרקתי איזה שלושמאות קילו מהכתפיים. עכשיו אני קלה ויש לי את הכוח לנפץ חומות ולבנות גשרים.

 

 

 

נכתב על ידי , 26/4/2009 22:16  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כך תרגיעי את עצמך.


1. לזכור שבעלי התארים שמקשיבים לך הם אנשים.

א. הדוקטור, את מכירה אותו הייטב. נשוי ואב לשניים. אוהב לפרק מכשירים חשמליים. אגו מניאק. חסר טאקט. אוהב להגיד את המילה האחרונה. אוהב לצאת צודק. אוהב להתפלסף. הוא יוביל את הדיון למקום שלא תדעי לצאת ממנו. הפתרון: להסכים שהנקודה שהוא מעלה אכן מרתקת, וכדאי יהיה להתעמק בה במחקר המשך.

 

ב. הפרופסור הקדיש את חייו לנושא. הוא שוחה בחומר, אבל לא חקר מאז שנות השבעים. הוא לא מכיר את השיטות החדשות. הוא אוהב אותך ויודע שאת משקיענית. הוא ישאל אותך איך נראה לך שנכון יהיה להמשיך את המחקר. את התשובה הכנת מבעוד מועד. הוא עשוי לשאול גם על החומצה ההיא שהוא גילה שמעורבת בעניין. את תדעי מה היה הניסוי ומה היו התוצאות, אבל תסבירי בעדינות שאין להסיק מסקנות מרחיקות לכת. הדוקטור יקטול את המחקר ההוא. את תניחי להם להתווכח ותשדלי לא להתערב. אם הם יתעקשו, תגידי שיש מקום לבדוק את הנושא הזה שוב, בשיטות החדשות.

 

ג. האמריטוס. את לא מכירה אותו. הוא האורים והתומים של המחקר הזה. את מצטטת מאמרים שלו משנות השישים, והשבעים, והשמונים. אומרים שהוא נחמד. הוא בטח סבא, והנכדים שלו בטח מתים עליו. תזכרי את זה כשאת מסתכלת עליו. הוא בן אדם. ותפסיקי לקרוא לו אמריטוס. גם כן שם מפוצץ. הוא ישאל אותך על הקשר של מוטמעים מינרלים ופיטוהורמונים למחקר שלך. בזה הוא מתעסק. הוא עשה הרבה עבודה על יחסי מקור מבלע. תכיני תשובות.

 

ד. ראש המחלקה - את מכירה אותו בתור זה שצועק במסדרון. זה קצת מבהיל אותך אבל הפרופסור והדוקטור אומרים שהוא נחמד. הוא מבין בתחום. את לא יודעת מה הוא ישאל אותך, אבל היום תנסי לראות מה הוא פרסם בשנים האחרונות. הוא בטח ישאל על משהו מולקולרי. את יודעת מה עשית. יהיה בסדר.

 

ה. ראש החוג - אין לך מושג מי זה, או מה הוא חוקר. הוא כנראה מכיר את העניין ברמת הידע הכללי. את לא בטוחה בכלל שהוא יהיה, אבל אם כן - הוא עשוי לשאול שאלות ענייניות על הדברים שתציגי. המצגת שלך טובה. את לא בטוחה שהוא בכלל יהיה שופט פעיל, אלא יותר "שומע חופשי". אל תפחדי ממנו.

 

ו. הדוקטור השני, הוא לטובתך, ואין לו כוח שיפוט. הוא ירגיע אותך רגע לפני שהכל יתחיל, כמו שהוא עשה שלשום, כשהוא אמר לך לא לדאוג, ושיהיה בסדר. תאמיני לו.  

 

2. לזכור שתוך שעתיים  זה אמור להגמר.

עשרים דקות פרזנטציה. שעה-שעה וחצי של שיחה, אולי קצת יותר. הם ישאלו, את תעני. בטוח ישאלו משהו שלא תדעי לענות עליו. תזכרי לקחת אויר ולחשוב. תזכרי שגם אם לא ידעת משהו, זה בסדר. זה בסדר. זה לא אומר עליך שום דבר.

 

3.  לזכור שזה רק 20% מהציון.

40% היא העבודה שכתבת, שיצאה לגמרי לא רע, ו- 40% הוא ממוצע הציונים שלך, שהוא יפה מאוד.

את מבינה? העיקר כבר מאחוריך.

 

4. לזכור שלא באמת חשוב כמה תקבלי.

זה לא באמת משנה. זה לא אומר עליך כלום. שום גורל לא נחרץ.

במיוחד עכשיו, כשאת כבר לגמרי יודעת שאת לא ממשיכה לדוקטורט.

מאסטר יהיה לך בכל מקרה.

או כמו שאמר בן-דודי היקר לפני שנים, בעודו חורש למבחני הסיום ברפואה: "גם מי שיעבור בנקודה יהיה רופא".

 

5.לצאת קצת לגינה.

העולם, שהתנתקת ממנו בתחילת השבוע, פורח בשיא הכוח.

תהיי בזה קצת.



שביל הכניסה שלי, היום אחר הצהריים.

 

6. לזכור לשמור על פרופרוציות

מה שאת יודעת את יודעת, ומה שאת לא יודעת את לא יודעת וזה לא הופך אותך ליותר או פחות.

זה הופך אותך למי שאת, ומי שאת נהדרת

ושום דוקטור, פרופסור או אמריטוס לא יוכלו לשנות את זה.

 

 

 

 

נכתב על ידי , 24/4/2009 19:43   בקטגוריות כזאת אנוכי, מבחנים, לימודים  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מכתב גלוי לריבונו של עולם.


אלוהים,

אני יודעת,

בחיי שאני יודעת,

שדווקא עכשיו

רגע לפני

משהו מוכרח היה לקרות,

 

אבל אלוהים אדירים, לא יכולת לשעשע את עצמך באיזו דרך אחרת?

למה לא תניח לי להתגבר על הפחד כמו שתכננתי:

לדבר עם המון אנשים שמבינים

ועם כמה כאלה שלא מבינים 

ולדקלם דקלוֹם וחזור את הפרזנטציה

ולדסקס אותה עם כל מי שמוכן לשמוע.

למה דוווקא עכשיו, רגע לפני מלחמת ההגנה על התזה שלי

נגד ארבעה דוקטורים, שלשה מנחים, שני פרופסורים

ואחד אמריטוס (שבשמים ובארץ)

דווקא עכשיו אני חולה?! (שוב חולה. ממש חולה. מרגישה לא טוב והכל).

ומילא זה, אבל גם לאבד את הקול?!

 

אתה שומע? זה לא מצחיק!!!

(מעניין אם אתה שומע אנשים בלי קול...).

 

אני רק רוצה להבהיר לך, אדוני אלוהיי,

שהעדרם של צלילים בגרוני רק מגביר את סף החרדה שלי

לקראת יום הדין

מה שיוצר מעגל מהמם של אינדוקציה חיובית

שהאפקט המצטבר שלה די שלילי.

אתה מבין, אני ממש צריכה את הקול שלי בחזרה עוד הלילה!

 

זהו. רק רציתי להבהיר את הנקודה הזו.

עכשיו אני הולכת לשתות תה עם דבש

(או קפה עם ליקר)

ולא תשמע ממני יותר. (פחחח).

 

שלך, בידידות,

לית.

  

נכתב על ידי , 21/4/2009 01:55  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLitos אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Litos ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)