כבר חמישה ימים שהוא חולה. חולה באמת. עם חום גבוה (39) שלא יורד, והקאות וככה. הרופאה שלחה אותו למיון, והמיון עשו לו בדיקות ותקעו לו אינפוזיה ושלחו אותו הבייתה, בטענה שזה וירוס. אני לא בנאדם של שיחות טלפון ארוכות. גם הוא לא, אבל עכשיו אין ברירה. הוא אצל ההורים שלו. אין לו כוח אפילו להגיע למחשב.
הוא נשמע מסכן לאללה ואני לא יכולה לבוא לבקר אותו ואני לא יודעת איך לעודד אותו. שיחות הטלפון שלנו מבאסות ומסתכמות בהצהרות געגוע, הגשת דוח רפואי, סיפורים קצרים מהעבודה שלי. אנחנו מדברים פעמיים- שלוש ביום. בחוויה שלי, אני גרועה. אני לא שם לטפל, ואני גם לא מצליחה לעודד אותו.
הוא חוזר ואומר לי "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר", ואני חוזרת ומבקשת ממנו לשתות הרבה ולנסות לאכול.
"אני לא יכולה לא לדאוג לך", אני אומרת לו, "וחוצמזה הכל יהיה בסדר".
היום בטלפון של הערב אמרתי לו:"אני ממש מתוסכלת מזה שאני לא יכולה להיות איתך. לטפל בך", והוא אמר, "אין לך מה לדאוג. ההורים שלי מטפלים בי יפה מאוד". ואני התכעסתי ואמרתי, " אני לא חושבת שלא מטפלים בך! אני יודעת שהם מטפלים בך מצויין. פשוט הייתי רוצה להיות שם, ואסור לי",
ופתאום העיניים שלי התמלאו דמעות והתחלתי לבכות, ומשכתי באף ושתקתי, אני לא יודעת אם הוא שמע כי השכנים בדיוק צעקו, ותיכף אמרתי לו "חכה רגע" ונשמתי עמוק ונרגעתי, וסיפרתי לו על השכנים שצועקים ועל האישה הזאת שדיברו עליה בחדשות, ופתאום התחלנו להתווכח על שיקולי הדעת של שוטרים ומגבלות החוק, והתעצבנתי על דברים שהוא אמר, והרגשתי שהוא לא מבין כלום ממה שאני מנסה להגיד, ובסוף הסתבר שהוא דיבר על החוק עצמו ואני על דעתי. אני שונאת להתווכח, ישר אני מרגישה טיפשה, ואני לא בחורה טיפשה, אבל כשמתווכחים איתי אני מתכווצת. הוא מומחה גדול לוויכוחים אינטלקטואליים, והוא חכם.
ואז הוא אמר שהוא תיכף יתקשר אלי והלך להקיא, ואני המשכתי לטייל עם הכלבה והתמלאתי בהמון רגשות אפורים. כעסתי עלי שאני כזאת וכעסתי עליו שהוא כזה, וכעסתי על החולי שלו ועל זה שאולי הוא לא יהיה איתי בל"ג בעומר, וכעסתי עלי שזה מה שמעסיק אותי עכשיו, ולא היה לי חשק לדבר איתו שוב, ובעיקר התעצבנתי שהוא מדבר בכזה להט על דברים כמו מדינה ופוליטיקה וחברה, שגורמים לי לשתוק ואחר כך להתנתק ולנדוד למחוזות אחרים, והלוואי והייתי מצליחה לקחת אותו איתי למקומות האחרים האלה, שאני בעצמי לא יודעת איפה הם.
אני חושבת שבעיקר הרגשתי רחוקה ממנו מאוד, והמרחק הזה הפחיד אותי.
כשהוא התקשר, כבר לא נשאר לנו מה להגיד.
הי.
היי.
שתקנו.
אמרתי לו "אני מתגעגעת אליך"
הוא אמר
"גם אני."
ואני אמרתי: " לילה טוב מותק. תישן טוב".
והוא אמר
"כמו שזה נראה זה לא יקרה"
.
-"אבל אני יכולה לאחל לך, נכון?"
-"כן.
- "אני מתגעגע אליך כל כך."
-"גם אני. מאוד."
אני עייפה מאוד ומוצפת.
מוצפת על סף טביעה.
כואב לי הראש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
