~

סוף השבוע של יום העצמאות. יום העצמאות עצמו התיש אותי קצת. המסיבה שהתחילה בחצות ונגמרה בחמש לפנות בוקר, השינה ההזויה על המזרונים בסלון והיקיצה הטבעית הנעימה המוקדמת מדי, בסביבות שמונה, מהשמש שליטפה לנו את העפעפיים הסגורים. ואחר כך הנסיעה הבייתה, ואחר כך הנסיעה למושב של אחותי, בפקקים אינסוף של אנשים וצידניות עמוסות. בסוף פשוט נרדמתי שם, במיטה שהכינו לי האחיניות, כולל סיפור לפני השינה ודובי לחבק. מאז התבלבלה לי כל המחשבה, והיום למשל, אמנם הייתי פעלתנית למדי, כולל קניות וכביסות ובישולים טעימים, וסדר בבית, וטיול למיחזורייה והשקיית עציצים, אבל הכל מתוך ערפול חושים מוזר כזה. מעניין מה קורה.

מסתמן שיצאתי ממחלת הנשיקה הארורה. זה עוד לא סופי, בשבוע הבא אני שוב באיכילוב, הפעם, לשמחתי, למחלקה, לבדיקות, אבל בהרגשה הוירוס כבר מאחוריי. אולי בגלל זה משהו פנימי מסמן לי לחזור לחיים של בריאות. לקום מתוך העייפות האינסופית. להתחיל לעשות. ואולי זה בכלל בגלל האביב הפורח הזה שאני קמה אליו כל בוקר (הגינה שלנו בשיאה, זה מטורף). אני מתעסקת פתאום במחשבות על אורח חיים בריא, ושהגיע הזמן לחזור לפילאטיס, לאכול יותר ירקות, להקפיד על מה שנכנס לגוף, לישון יותר, להשיל מה שכבד, כמו למשל לסיים כבר עם הצהרת ההון המטופשת ולהחליק לתוך המציאות המשתנה בעבודה באסרטיביות רגועה. ולנשום (אולי מדיטציה?). לשבת הרבה בחוץ, לחזור בזמן מהעבודה גם כשהמושבניק איננו, וכשאני מול המחשב לזכור לשים המון טיפות עיניים. גם לחזור לקרוא לפני השינה. יש ספרים מעולים והם הולכים ומצטברים.

ליומולדת אחותי הקטנה קנתה לי את ספר הבישול המופלא "ביסים", של הילה קריב. זו מהבלוג. היום הכנתי מתוכו מרק אפונה נפלא, שיש בו שלל מרכיבים סודיים כמו חסה ונענע ובצל ירוק. הכנה קצרה ומענגת. אני אוהבת לבשל, וכל הירוק הטרי הזה על קרש החיתוך ובסיר ובפה ובבטן היה ממש תענוג. חיסלנו סיר שלם בצהריים. אחר כך ניסיתי להכין חטיפי גרנולה אפויים של קרין גורן אבל התוצאה הייתה רחוקה ממה שרציתי. כמעט ונשרף (אך ניצל בזמן) והכל התפורר ולא נהיו מזה שום חטיפים, למרות שזה טעים טעים. נראה לי שהטקסטורה יצאה רכה מדי באופן כללי. אבל אל דאגה. יש עוד המון מתכונים לנסות. אני בעיצומו של מסע חיפושים אחרי המתכון המושלם לצ'ואי ביתיים.

חוצמזה, האפרוחים בלול חמודים. יש תשעה, ויש גם עוד תשע ביצים נדגרות. אנחנו מתחילים לחשוב שאולי כבר לא יצא מהם כלום. הפולניה הצהובה דווקא מתעקשת לדגור עליהם בטירוף חושים. בכלל, יש קרבות רציניים על מי ידגור על הערמה המפוארת הזו. אחד הדברים הכי מופלאים זה לראות איך אמא תרנגולת מתיישבת על הערמה ומנפחת את הנוצות ומקרקרת בשקט. אחר כך לתוך הפלומה הרכה הזו מזנק אפרוח אחרי אפרוח ונעלם. אמא תרנגולת מסתכלת סביבה, ועם המקור מגלגלת לתוך הנוצות את כל הביצים שנשארו בחוץ. אחר כך באה תרנגולת אחרת שחושבת שאלה בכלל הביצים שלה ומתיישבת על אמא תרנגולת ועל כל אפרוחיה ויש גם ניקורים ואנרגיות שליליות. מהפנט, הלול הזה. אני יושבת לידו שעות.

המושבניק ואני סיכמו שבראשון למאי נחליט מה עושים. יש לו ניסיון רע מביצה סרוחה שהתפוצצה לה בלול, ואני אומרת - אין חכם כבעל ניסיון. מצד שני, אני חוששת לזרוק ביצה שיש בה אפרוח שלם ומוכן שחסרים לו רק יום או יומיים. בראשון למאי, שזה בעצם ביום שלישי הקרוב, נצטרך לבדוק את הביצים ולהחליט. אני חושבת שמי שלא תצוף בקערה של מים תזכה בסיכוי לעתיד פלומתי ומצייץ.