~

כבר שבוע שיש לי איזה וירוס הצטננות אביבי מצוי: אני חולה ומשתעלת. זה קורה בעיקר כשאני שוכבת במיטה, ולפעמים כשאני סוף סוף מצליחה להרדם אני מתעוררת מתוך התקף שיעולים וחנק. אחר כך אני עייפה כל היום, וחלושס. לא כיף. במקביל לזה התחלנו להתעסק בהפקת החתונה, יש רשימת משימות ארוכה שהתעייפתי ממנה עוד לפני שבכלל התחלנו. אני לא בחורה שחלמה כל חייה על יום חתונתה. אולי חולמת רק על אהבה. על זוגיות, החיים המשותפים, המשפחה שנקים, על היום יום שלנו. כך או אחרת, הנה אנחנו מתחתנים, ועשינו מפגש הורים, רשימת משימות וכל הטקס. במיוחד מעיקה העובדה שקשה לנו למצוא תאריך יעד קרוב עם מזג אויר נורמלי. קיץ ישראלי זה זיעה וגועל ואנחנו נתחתן בחצר במושב. מאידך, בוץ וגשם זה גם לא רעיון כל כך טוב... ובאמצע חגים ולאף אחד לא מתחשק לחכות לאביב הבא.

אז צריך לדאוג להפקת החתונה עצמה (ההורים התנדבו לעזור ואנחנו שמחים לתת להם), וצריך לבחור איפה להתחתן- אולי פראג- וצריך לטוס ולחזור, ולמצוא רב קונסרבטיבי שנוכל להתחבר לתפיסת עולמו, ויש גם את העניין של הסכם הממון, שקצת מבאס כי הוא דורש לבחון באופן רציני את האפשרות הלא רומנטית בעליל שלא בא לנו לחשוב עליה אבל עדיף לנו שכן, שאולי יום אחד נתגרש. אז עכשיו אני צריכה למצוא גם עו"ד של דיני משפחה או חוזים או אלוהים יודע מה לשכור את שירותיו. ומה עם חשבון משותף? והחשבונות הנפרדים? כל כך הרבה פרטים טכניים והחלטות חשובות שאני לא יודעת להחליט בהן לבד, ואני לא יודעת את מי לשאול ועם מי להתייעץ. הרגו לי את הרומנטיקה. מזל שהוא איתי בכל זה. מרגיע אותי כשאני מוצפת.

אני אומרת לעצמי: לא לשקוע. להחליף, אחת אחת, כל משקולת במצוף. 

הקאובוי שלי הזמין אותי לטיול ולגלידה בסמטאות של יפו (שהן הסמטאות של ליבי). באור ירח מלא  ומחייך של חודש ניסן, הוא ביקש את ידי.

הסכמתי. התיישבנו חבוקים על ספסל.  התרגשנו.

אחר כך חזרנו הביתה ולא הלכנו לישון. בבוקר סיפרנו לכולם, ככה וככה.

היום, כבר שבוע אחרי, באתי לספר גם לכם.

נתחתן אחרי החגים. האויר יתקרר ויהיה נעים על הדשא.

בחיי.

צריך למצוא מקום לכתוב על זה.