כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2003
לִיתוֹס בכריכה רכה.
"ליתוס בכריכה רכה", הוא כתב לי. איש אחד שאמר שהוא מו"ל ואני לא האמנתי. ככה זה ברשת. המילים נכתבות מהר והאמון נבנה לאט. אחר כך הסתבר שהוא באמת, והנה כבר שם וכתובת וטלפון, ואוסף פרסומים, ופתאום מחלחלת לי להכרה ההצעה ההיא שלו. "ליתוס בכריכה רכה".
כריכה? אני?
"כל אפשרות חדשה שיש לקיום, אפילו הבלתי סבירה ביותר, משנה את כל הקיום כולו."
אני אשקר אם אומר שמעולם לא חשבתי לשלוח משהו להוצאה לאור. זה מסוג הרעיונות שכל כותב משתעשע בו לפעמים. אבל כמו כדור העצבים ההוא, כשמרפים ממנו הוא חוזר לצורה המקורית. והמציאות , מה לעשות, מצווה עלי להרפות מהצעצוע ולפנות את הידיים ל"עיסוקים רציניים".
חשבתי על ההצעה שלו המון. לפעמים משהו שמישהו אומר מנער לך את המחשבות, ופתאום דברים שכבר שכחת, כאלה שנדחקו מאובקים לפינה חשוכה, נגלים מולך במלוא הדרם.
מה בין בלוג לדפוס?
אולי זה החופש לפרסם ככל העולה על רוחך. לא צריך כתבי יד ולא מקבלים מכתבי דחייה, גם אם אתה כותב חרא. אם זה מסריח באמת אנשים פשוט יסתובבו וילכו למקומות אחרים.
ואולי זה משהו אחר. משהו בקצב.
מילן קונדרה כתב פעם: "המהירות היא צורת אקסטזה שהמהפכה הטכנולוגית העניקה לאדם במתנה. שלא כמו האופנוען, מי שרץ על רגליו נוכח כל העת בתוך גופו, חייב לחשוב בלי הרף על היבלות שלו, על ההתנשפויות שלו, כשהוא רץ הוא חש את כובדו, את גילו, מודע יותר מתמיד לעצמו ולזמן של חייו. הכל משתנה כשהאדם מעביר את סגולת המהירות למכונה: מאותו זמן ואילך יוצא גופו שלו מן המשחק ומתמסר למהירות לא גופנית, לא חומרית, מהירות טהורה, מהירות כשלעצמה, מהירות האקסטזה.
ברית משונה: הזרות הקרה של הטכניקה ולהט האקסטזה."
ומצד שני, ההנאה שבאיטיות.
הייתי רוצה לפעמים להיקרא בחוץ. בגינה למשל, בשעת אחר צהרים עצלה. או על שפת הים, מילים שנשרטות בחול. להעלות בך חיוך בתור לרופא. לחכות לך על יד המיטה, ללחוש לך חלומות. להשתחרר מכבלי החשמל ושולחן המחשב. להשתחרר מהרשת. לקרוע את הקורים שעוטפים אותי לגולם, וליפול נפילה ארוכה ושקטה אל תוך המולת החיים.
יום אחד כריכה רכה תוכל אולי להתאים.
אבל עכשיו נדמה שאני עוד בוסר. אני צריכה לגדול קצת בחושך לפני שאצא אל האור. להבשיל.
ויכול להיות שאני סתם מפחדת. עומדת בפתח המטוס, נאבקת ברוח, ולא מעיזה לקפוץ. ממה את פוחדת ליתוס? ממה את פוחדת?
ובינתיים, כותבת כל הזמן. המילים באות אלי. אני לא ממציאה אותן. אני מוצאת אותן.
לפעמים נדמה לי שהן אלה שמוצאות אותי.
אני לא סופרת. אני הסיפור עצמו.
| |
ספסל
1
אתה יושב על ספסל. סוף היום. השרירים שלך רפויים, עייפים, והעיניים שלך כבדות. זה היה יום קשה ועכשיו, מחכה לה. היא תכף תבוא.
על הסנטר שלך זיפים של כמה ימים, מגרדים. נדמה שהם גדלים בך פנימה.
והיום הזה בדיוק כמו אתמול, ויהיה בדיוק כמו מחר. אתה לא ישן מספיק ולא אוכל מספיק וברגעים האלה על הספסל אתה יכול להרגיש את התאים בגוף שלך מתים.
היא תכף תבוא ותמצא אותך כאן, עייף וחלש. היא תיגע בך, ואתה תתפוֹרר לאבק קיום דק. המחשבה הזו גורמת לך לחייך. אתה עוצם עיניים לאט ומחכה לה. היא תכף תבוא.
2
אתה יושב על ספסל ומחכה. סוף היום. השרירים שלך רפויים, והעיניים שלך כבדות. זה היה יום קשה ועכשיו- מחכה לה. היא תכף תבוא.
היא תכף תבוא, מדלגת. ביד היא תחזיק ציור שעוד לא התייבש. אתה תחייך, תחבק אותה ותביט לתוך העיניים שלה, נוצצות, כמו שני אגמים קטנים מול השמש. היא תנשק לך את הלחי, ותגיד שאתה דוקר. אתה תצחק. אחר כך תלכו לאט, על כל צעד שלך שניים שלה. היא תשיר לך שיר.
עוד מעט היא תבוא, ובינתיים אתה יושב על הספסל ומחייך כמו דביל. ברגעים האלה העולם כולו נעלם ומצטייר מולך מחדש, משתדל, אבל יוצא מהקווים.
3.
אני בדרך הביתה. סוף היום. קרניים עייפות של שמש מאירות מאחורי צל ארוך, מסנוורות, ופתאום- איש. יושב על ספסל ומחכה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
