~

אני כל כך מרוכזת בעצמי. אני עסוקה בלהכיר את הרקמות שמרכיבות אותי מבפנים. אני עסוקה בלקדם אותי אל עבר העתיד, להיות טובה, להגיע להשגים. אני עסוקה בלכתוב מילים, לקטוף לימונים, לטייל עם הכלבה, לשתול פרחים. אני עסוקה בללכת לקולנוע ולשמוע מוזיקה ולכעוס על המכונית שלי וללמוד עוד שפה. אני עסוקה עד מעל הראש בפרפורי הבטן של בין דבר לדבר (סוף העבודה, תחילת המחקר). אני עסוקה בהורים שלי החמודים, השקועים בקריאה, קרובים זה לזו, כשאני נכנסת לסלון שלהם בלי הודעה מראש. אני שקועה בחברים שלי היקרים, בשמש שמאירה לי בבוקר את החדרים, בגעגוע לאחינית שמזמן לא ראיתי ולסבתא שפעם הייתה אישה שלמה ועכשיו היא נפש אבודה בגוף מתפורר. (אחרי הראש, הלב זוכר). אני עסוקה בכפות הרגליים שלי הכואבות. אני שקועה במיטה הרכה שלי, הריקה, ושקועה בבדידות, אבל רק לפעמים.  וכל הזמן ברקע - כמיהה. געגוע למישהו שעוד אין לו פנים והצורך לתת ולקבל ולעשות אהבה עד סוף הימים.

אני מרוכזת בעצמי ומלאה בעצמי כל כך,

שאין אלא לקבוע חד משמעית,

שאני טיפוס אגוצנטרי, סוציומט ונאלח.

פחחח.

ומי ירצה אותי ככה.

זהו. אני מותשת

העייפות בנתה לה מאחז (לא חוקי!) בכפות הרגליים שלי  ובעורף. אני הולכת לשטוף את זה ממני שעה ולישון בלי לזוז מילימטר.

אחר כך אני עוזבת הכל כמו שהוא (בערך), ונוסעת.

אם מחפשים אותי מחר, או מחרתיים,  תמצאו אותי אי שם בצפון הרחוק, עם הרגליים במים, הראש בצל העצים והאף באיזה ספר. זו תהיה מנוחה נכונה.

להתראות בשבוע הבא.

 מה נחה?

נ.ב. - סוף דבר:

הוא אמר: את לא יודעת כמה כעסתי עליך אתמול.

אני אמרתי: אני יודעת הייטב. אי הבנה מטופשת.

ואחר כך הסברתי לו מה אני הבנתי כשהוא אמר חצאי מילים ובעצם התכוון למשהו אחר.

והוא חייך ואחר כך אמר: נכון הביצוע של שלומי שבת ל"בראשית" היה נהדר?

ואני אמרתי: נכון. בכלל זה שיר מדהים. מעניין מי כתב*.

וכבר האויר נעשה קל יותר סביבנו

ואי ההבנה ההיא הפכה לאגב.

*אהוד מנור. כי מי עוד יכול לכתוב מילים כל כך פשוטות וכל כך אוהבות.

"גן בעדן גן בלי שער

משמיים גשם טוב ניתך

אלוהים היה רחום עם שחר

ולמשמרת נתן הוא לי אותך"

הוא אומר לי משהו, ואני מגלה בדיעבד שלא הבנתי למה הוא התכוון.

הוא מדבר אלי ב"את זה" ו"אותה" במקום במילים מפורשות

אני מפרשת ככה

והוא מתכוון אחרת

ובסוף יוצא שאני לא בסדר

כל הזמן השבוע יוצא שאני לא בסדר

ואני מתנצלת מיד כשזה מסתבר

כי באמת אני לא מתכוונת

וזה כבר הופך להיות

בלתי קביל בעליל.

הוא בטח מאוכזב ממני.

מהצד זה בטח נראה כאילו אני עושה לו דווקא.

ככה מאבדים חברים, אני אומרת לעצמי

ואחר כך אני עונה לעצמי

שזה לא בכוונה, שאני לא מבינה. שאני לא יכולה לנחש למה לעזאזל הוא מתכוון

ומשהו בי מתריס

אולי כי את לא מקשיבה

אולי כי את חושבת רק על עצמך

ולא מספיק על מה הוא צריך.

אם היית חושבת מה הוא צריך

היית יודעת גם מחצאי הדברים שלו

וגם אם הוא לא היה אומר בכלל.

וזה כנראה נכון. 

זה נכון?

אולי

מאה שנים של בדידות עשו אותי ככה.

הוא יקר לי כל כך.

אני פוחדת שהוא נשמט לי

שביר

ואני לא יודעת איך לתפוס אותו באויר

ולהחזיר.