~

כרגיל, בלילה יצאנו לטייל. אני בבגדים של סוף היום, רגע לפני המקלחת, והיא לצידי בכשכוש זנב מתרגש. מסע לילי של גילוי. הליכה איטית של מתיחת אברים והרהורי חושך, ומסע של ריחות, מרדפים וסימון. היא כבר כמעט בת ארבע, מאולפת, עוצרת כשאומרים לה, לא חוצה כביש לבד. מאז התאונה היא פוחדת ממכוניות נוסעות וחוזרת כשאני  שורקת. חמודה וטובה.

אני הולכת איתה משוחררת כי אני אוהבת לתת לה להתקדם בקצב שלה. כשהיא מתעכבת על איזה עמוד אני ממשיכה קדימה, באותו קצב איטי של הליכה ומחשבה. אחר כך היא משיגה אותי בריצה, לפעמים עוקפת ומחכה לפני הכביש. אחר כך בפארק שליד הגבעה של הפרגים היא פורקת אנרגיות, נותנת לחתולים לתפוס מרחק ואחר כך נזכרת לרדוף, יודעת שאין סיבה להתאמץ מדי, כי אין לה שום סיכוי לתפוס. אחר כך היא רצה מהר במגרש החול כמו סוסה בתצוגה  ואחרי שני סיבובים  נשכבת מתנשפת על הדשא. היא כבדה וגדולה מאוד. אני מחייכת ממנה (היא מצחיקה אותי!) ואחר כך עושה לה תרגילים של "שבי" ו"קומי" ו"לא לזוז!" ו-"בואי", והיא שמחה לשחק בזה ולרצות אותי. אנחנו הולכות מאוחר בלילה, בשעות שכבר אין ילדים בארגז החול ואין אנשים במרכז המסחרי.  סביבנו הרחובות שקטים ואין מי שיבהל.

אבל אתמול, אישה אחת ברחוב נבהלה מאיתנו כהוגן. השעה הייתה אחת עשרה וחצי בלילה. האישה הלכה הרבה לפני, והגורה רצה קדימה, והפתיעה אותה מאחור. האישה נבהלה וצעקה "אההה!!! תקחי מפה את הכלב שלך!!", ואני, עם הנייד באוזן ושקיות בקבוקים למחזור ביד השנייה, קראתי לגורה אלי. היא כשכה בזנב ועשתה אחורה-פנה ובאה, ופשוט הלכנו משם. המשכתי את השיחה כאילו כלום לא קרה. באמת כלום לא קרה, רק שהשארנו מאחורינו אישה אחת שנבהלה נורא.  אפילו לא אמרתי לה סליחה ואני מצטערת על זה כבר יומיים.

אני חושבת שאני לא אלך יותר עם הגורה בלי רצועה. אני אשחרר אותה רק ליד הגבעה של הפרגים, וגם זה רק אחרי שאוודא שהאופק נקי. אם פתאום מישהו יתקרב אני אקרא לה אלי, ואחזיק אותה קצת לידי. אני חייבת להודות שלא כל כך בא לי ללכת איתה ככה. זה יהיה קצת עינוי לשתינו. אבל אולי הגיע הזמן שנגלה קצת בגרות. שלא נגמור עם התקף לב של מישהו, ואז נצטער הרבה.

מרץ 2007, הגבעה של הפרגים.

תוספת מאוחרת:

מצחיק. הגבעה שלי קצת דומה לגבעה של התמונה בכותרת. אולי בגלל זה אני אוהבת אותה כל כך: היא מזכירה לי אותי.

מילים מתעוררות כמו מבט מתוך עפעפיים נפקחים. אני מתעוררת אל החושך. שוב צפות מילים. אני לוחשת לעצמי שמאוחר מדי. שמחר יום ראשון, שלא כדאי לכתוב כל הלילה ולדפוק את השבוע. אחר כך אני נושמת עמוק, נותנת למציאות לשקוע. לפני-האגם להתרגע. למבט לרחף לתוכי כמו לתוך בבואה.

אני פוחדת לכתוב עליו ופוחדת לדבר עליו ופוחדת לספר עליו, כאילו למשהו מכל אלה יהיה חלק באיזה גורל נעלם. כאילו יש לו מספר מילים נתון, כמו גפרורים בקופסה, ואחרי שאכלה אותן אשאר בחושך.  

ודווקא אם, ודווקא אם אזי צריך לכתוב. לכתוב את המבט אישון לתוך אישון. לכתוב חלקות בטן בבטן, ואת מגע הקטיפה של השיער המגולח. לכתוב רגעים כמו ליל אמש. רגעים כמו הבוקר (עצלתיים). ורגע אחד בערב, לבד, מול שתי מברשות השיניים, וריח הגוף (כבר מוכר) שנשאר בסדינים הלבנים.

תבינו. מזמן לא. מזמן לא לאורך זמן. וגם אז, כשכן, לי לא היה חלק בזה. כלומר, הייתי שם, אבל לא באמת לקחתי חלק. בעיקר נדהמתי מהנכונות של מישהו לעשות למעני. לעשות איתי. ועכשיו אני רוצה, אבל פוחדת לטעות. לא יודעת איך לא להבהל. איך לא להבהיל. איך לאט. בזהירות, איך בוראים ביחד. 

אז בינתיים קשרתי את הרגשות חזק. הדבקתי מסקינגטייפ על השפתיים. בהתחלה הם נאבקו, אבל עכשיו הם רפויים, מוטלים זה בתוך זה בפינת חדרי השמאלי. היחידה שהשארתי משוחררת היא תשוקה, ונוכח המרחב שנשאר לה כולו לעצמה, היא משתוללת ערומה, זוחלת לאורך הגוף, נצמדת לעור מבפנים בחיוך פתייני. מעכסת. מתעלסת. ממלאה את כולי, ואין לה תקנה, לגברת הזו. בחיי שאין לה תקנה.

הציני ואני הלכנו לראות את הישראלי החדש. טרום בכורה, פלוס במאי שאמור לדבר אבל לא יודע כל כך מה להגיד. הסרט היה טוב מאוד בעיני. טרגי-קומי כזה שאתה יושב מול זה אחרי שזה נגמר ולא יודע אם לצחוק או לבכות. איך חזר ואמר הבמאי? -  "יש פה תחושת ניצחון מעורבבת בטרגדיה". ואני אומרת: זו המדינה שלנו וככה זה נראה, והאבסורד מדוייק כי המציאות אבסורדית, ואוי לנו ואבוי לנו ואנה אנחנו באים. יש לי הרבה מה להגיד על מצעדי האיוולת ותחושת אוזלת-היד התכופה מדי במדינה הזאת שלנו, אבל קשה לי בלי ספויילרים, אז לכו לראות וזהו.

מה שרציתי לספר באמת, זה שאחר כך הלכנו לנשנש סושי בנווה צדק, ובעודנו לוגמים צ'ויה, לפתע חצה את הרחוב לא אחר מאשר השחקן הראשי של הסרט שזה עתה ראינו! הא!

"זה היה קליינהאוס ! " פתח אלי הציני זוג עיניים דהומות.

"דיי. לא נכון", עניתי לו. לא כל כך הספקתי לראות יותר מאת קצה הפדחת שלו, וסטטיסטית, זה לא נראה לי הגיוני.

"אני המום. ראינו את קליינהאוס", התלהב הציני. אותו ציני שרגע קודם אמר שהסרט דווקא ממש בסדר אבל הסוף מבאס ושבכלל הוא לא אוהב את השחקן הזה. "את קולטת?! קליינהאוס!!".

"תרגע. זה מסוג הדברים שאם הם כבר קורים-  הוא קורים לי", אמרתי לו. "ובטח כשנצא מפה נפגוש אותו שוב, ונקרא לו "קליינהאוס!!" ונגיד לו שהרגע ראינו אותו בסרט ושהיה אחלה-בחלה ושחבל שהוא לא בא לטרום בכורה של עצמו".

"כן. ברור", אמר לי הציני.

נחשו מה קרה אחר כך?

כן כן.

ונחשו מה קרה אחרי זה?

גם כן כן.

חמוד, הציני הזה.

ונלוש אומרת: זה באמת מסוג הדברים שאם הם קורים - הם קורים לך.