~

הוא משקיען בטירוף. אני הצעתי שנאכל יחד ארוחת ערב, הוא הציע לבשל לי. אסף אותי, כרגיל, ריחני וג'נטלמני, ונסענו לדירה  שלו, קטנה וחמודה. הוא ניקה וסידר לכבודי. אחר כך הוא פתח לנו בקבוק של יין והתחיל ללהט במטבח. וואו. וואו. וואו. הבחור הזה בשלן, חבל על הזמן, וזה לא הבישול עצמו, כמו המראה של מישהו שעושה משהו שהוא טוב בו, שהוא נהנה ממנו... אבל בזמן הזה, כשעמדתי לידו/מאחוריו/בסלון שלו וניסיתי לדבר איתו, משהו דעך. אני ניסיתי לפתח שיחה. סיפרתי סיפורים, שאלתי אותו שאלות, ניסיתי למצוא איך לעזור לו במטבח, והוא- הוא רק חייך, וענה תשובות קצרות, לקוניות, ושתק. "היה לך קשה למצוא את הדירה הזו?" (מצוקת הדירות בת"א. נושא רחב יריעה) "לא. בכלל לא. חיפשתי יומיים ומצאתי." ושתיקה. "היתה לי חברה שהיו לה סיפורי זוועה על חיפושי דירות בת"א. מכרזים, שוחד, הרפתקאות..." "כן. לי היה קל". ושתיקה. אני מספרת כמה מסיפורי הזוועה של ההיא. הוא מחייך, ושותק. אני שותה יין. הוא מביא תבלינים מהגינה וקוצץ, ושותק. אני משתדלת.  "איך הספר הזה?" (אני מזהה ספר על תורת המשחקים בסלון). "אח שלי המליץ עליו. אני לא יודע. רק התחלתי".... וככה זה המשיך. הוא שותק, אני מלהטת בנושאי שיחה, מוסרת אותם אליו והוא, תופס ומניח.  לא זורק חזרה. במילים אחרות, הבחור לא וורבלי. כל כך לא וורבלי, עד שבסוף השתתקתי גם אני, וככה אכלנו לנו פסטה ברוטב הטעים ביותר שאכלתי בשנים האחרונות (בחיי, בלי הגזמה), ושתינו יין איטלקי בלי תווית, וראינו סרט, ושתקנו. ואחר כך התנשקנו, ושתקנו. ואז, כשהאינטמיות הפיזית השיגה את האינטמיות הוורבלית, נוצר חוסר איזון מסוג שעוד לא יצא לי לפגוש. הנשיקות שלו היו פתאום רטובות מדי. הליטוף שלו הפך מציק... ובסוף הערב ההוא, כשהוא הקפיץ אותי חזרה הבייתה ושתקנו, כל הדרך שתקנו, חשבתי לעצמי, זה לא טוב.

 צילמתי אצל אחותי.

רגע אחד עיוורת כושלת, ועכשיו- בין שניה לשלישית. כתבתי פוסט שלם על הפחדים שבין שניה לשלישית, והוא נמחק. אולי יש בזה משהו.

הוא עברית קטן. אני מילים מילים מילים. הוא ג'נטלמן אמיתי. פותח לי דלתות. לא מתבייש להחמיא, בביישנות. ומסתכל בעיניים. וגבר. כלומר, גברי מאוד. משחק כדורגל. וסקווש. סקווש!! ואוהב לטייל. מריח אפטרשייב עדין. ומלטף. ואיך שהוא נישק אותי... בין שניה לשלישית הוא כל יום רוצה לפגוש אותי. גם אני רוצה, אבל משתהה. מאיטה. היום ומחר אני לא יכולה. הודעות לנייד. שיחות טלפון מגומגמות. שתיקות מבוכה. מזמן לא הייתי בין שניה לשלישית. כל הפחדים וסמני השאלה בתהום שמתחת לגשר שבין השניה לשלישית. בפעמים הקודמות רצתי מעל הגשר הזה בעיניים עצומות. הנחתי לו להתפורר מאחורי. ממילא אין שום דרך חזרה. אבל הפעם, הפעם אני לוקחת נשימה עמוקה. לעצור. להתרכז. להתקדם בזהירות, עקב בצעד אגודל, במבט מפוקח אל הפחדים וסמני השאלה, שמעל לתהום שבין השניה לשלישית. 

קבענו לסוף השבוע.

אני עוד לא נותנת לו שם.    

(ויש גם נ.ב. - בבדיקות של שבוע שעבר, הלויקוציטים שלי המשיכו קצת לעלות,אז קיבלתי אור ירוק לנסות (שוב) לרדת במינון של התרופות. בפעם שעברה המעבר מעשרים מ"ג לחמשה עשר עלה לי בבריאות, אז עכשיו ירדתי לשבע עשרה וחצי, ואם ארגיש עם זה טוב, נרד לחמשה עשר מ"ג בעוד שבועיים).

אלה לא דייטים, הפגישות האלה עם הבחורים הזרים בקפה או בים או בפארק. אלה פגישות. עם בחורים זרים. לצורך היכרות. זה לא אודישן. זה לא מבחן. סתם, פגישה עם בחור זר, שהוא לא במקרה בטווח הגילאים שעשוי להתאים. אבל זה לא אומר שהוא מוכרח. וזה לא אומר שיש לך סיבה להתאכזב אם הוא לא. כי בדרך כלל הם לא. אבל זה קצת מבאס, כשהם לא, כל פעם מחדש. כי  הדבר הראשון שנדמה לך זה שאולי זו את שהיא לא.

לא שהיה קטסטרופה. בכלל לא. סתם לא המריא. משהו לא עבד. אבל זה לא סתם, שמשהו לא עבד, כי זה שוב שמשהו לא עבד, ומאחר ואת בחורה לוגית, כנראה שאין לך ברירה אלא להחליט שכנראה זו את. כי מהצד שלך, את יכולה להצביע על דפוס. אבל זה לא נכון. את יודעת שזה לא נכון. קודם כל, כי היו שני אנשים בלא הזה, וחוץ מזה, כי הנה, יש אנשים שאיתם את לא ככה. יש אנשים שאיתם את מצחיקה. יש אנשים שאיתם את חכמה. ומעניינת. אז אם משהו באינטראקציה לא עובד, את לא אשמה. גם הוא לא אשם. יכול להיות שהוא נהדר. ומעניין. ומצחיק. וחכם. אבל לא איתך. ואת לא איתו. וזה בסדר. ובדרך הבייתה את אומרת לעצמך, זה בסדר שזה לא עבד. אולי אפילו מזל שזה לא עבד. כי אולי בפעם הבאה תפגשי את זה שאיתו יהיה כן. ויהיה לך ערב נהדר, שאחריו יבואו עוד המון ימים נהדרים. כן כן. צריך לשמור על אופטימיות. צריך להמשיך ולצאת. צריך להכיר בחורים זרים. כי בינתיים את לבד, והלבד הזה בודד נורא, וכבר בוער בך העור מרוב הזדקקות לחיבוק.

בלילות את יושבת על הספה. החלון פתוח ודרכו החושך, רך ומלטף כמו אצבעות. בלילות כותבת מילים כדי שיקרא. אף אחד לא יכול להיות כמוך. קשה נורא למצוא אותך ואני כאן.