הגוף היה גדול. חזק. רחב כתפיים. כזה שמתעקש להרים ולסחוב אותך לאורך השביל כמו היית ערמת חציר מצטווחת. תוריד אותי, חתיכת בריון משוגע. תוריד!!!
הלחיים היו מלאות חיוכים. לחיים מהסוג שמתעגל אל העיניים. לחיים של קפטן, מציצות מעל לזקן, מסתמקות מאלכוהול. פקעלך של תענוגות כל טוב. וכפות הידיים היו חזקות ורכות ומלאות בטחון. כפות ידיים שהכילו אותי. שלמדו אותי. שדגדגו אותי עד בכי. שליטפו אותי. שריתקו אותי למיטות בפראות חייתית. שהשאירו בי סימנים וחשקים.
אתמול נסעתי לבקר אותו אחרי שלשה שבועות שהיה לי אסור. הוא פתח לי את הדלת. עמדתי מולו ורציתי לבכות. חיבקתי אותו חזק. כלומר, את מה שנשאר ממנו, בזהירות.
האיש שאני אוהבת נובל. כבר שלשה שבועות שהוא לא אוכל. הוא רזה עשרים קילו. עשרים קילו של כתפיים, זרועות, חזה, מותניים. אבדו גם הפקעלך של התענוגות והעיניים הצוחקות, ותחתם הוא נותר חיוור, חלש ועצוב מאוד.
אנחנו מתחבקים. זה יעבור, הוא מזכיר לי ואני מזכירה לו. ואנחנו מתלחשים לופ של מילים שבלולי, מתוכינו החוצה. אני אוהבת אותך. התגעגעתי אליך. אני חושבת עליך כל הזמן. אני אוהב אותך כל כך. יהיה בסדר, נכון? ברור. תראה אותך. זה יעבור. צריך סבלנות.
רצו לאשפז אותו. בסוף החליטו שממילא אין מה לעשות, ועדיף לו בבית. הכבד שלו נפגע, וגם הטחול.הוא בקושי עומד. הולך לאורך הקירות. מתעייף. משתעל. אין לו קול. אנחנו יושבים במרפסת, משקיפים על הכלבים והסוסים. כסאות עץ פשוטים. אני מספרת לו דברים שקרו. הוא מספר לי על בירוקרטיה מעצבנת של קופת חולים. אחר כך יש לו בחילה. הוא משעין את שתי הידיים על השולחן ומרכין את הראש לרצפה. אני מתכופפת אליו. הכל בסדר? אני לוחשת לו באוזן. כן. זה תיכף יעבור. יד שמאל שלי מלטפת לו את העורף. יד ימין שלי בכף ידו. הוא מלטף אותי. אני אוהבת אותו. אנחנו שותקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
