| |
~
|
כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2003
כשהשמיים משתנים לאט.
על קו המים יונתן בונה ארמון, שיש לו ארבעה אגפים, ותעלה שיש בה מפלצת ששומרת על האוצר.
הוא שוכב על הבטן ומביט פנימה דרך השער שפתח בחומה, מרוכז כולו. נדמה שהעולם שסביבו מטשטש ונבלע בלחישות הגלים שמדגדגים לו את הקצוות של הרגליים.
במרתף האגף הצפוני מוחבא האוצר. במסדרון החרבות שעל הקיר יתקיפו כל מי שינסה לעבור, ושמונה אבירים לבושי שריונות של צדפים שומרים על שמונה דלתות ברזל נעולות.
ועכשיו מדרגות, והנה האגף המזרחי, רועד כולו מנחירות של ענק מכוער במיוחד, שלידו גם המלך נרדם וחלם שהכתר נגנב.
באגף הדרומי משרתת שמנה תולה וילונות נקיים, ואחרת רזה עורכת שולחן אינסופי לנשף של עשרות סועדים, וצלחות לבנות בוהקות וסכו"ם כסף נוצץ, וכלב שחור מכרסם איזו עצם וליצן החצר מתלוצץ.
ואף אחד לא יודע שבינתיים בים מתארגנת כנופיית מדוזות שקופות, לגנוב את הכתר ואת האוצר ולחטוף בשמונה זרועות ג'לי כחולות את הנסיכה.
איפה היא בעצם? הנסיכה? ומי יציל את המצב? הנה היא כאן, יונתן מחזק את הקיר. באגף המערבי הגבוה. (זה שתקועה בו אנטנה מקל של ארטיק, ליד החומה). שם ליד החלון עומדת נסיכה עדינה. היא דומה קצת למיכל והיא מרגישה את הכל ומסתכלת לים.
יונתן רואה אותה ומחייך. הוא ישמור עליה. אני מחייכת גם.
כבר קיץ. והאוויר הופך סמיך, לוהט. בצהרים אפילו הציפורים חדלות מלשיר. בבית- הרחוב שלי ריק ושקט. פוקי שוכב על הרצפה, מוציא את הלשון מהפה ועוצם עיניים, כמו ילד שרוצה להעמיד פני מת, ומדי פעם מציץ לראות מה קורה.
לא קורה הרבה. בעיקר מבולגן. על השולחן פזורים ספרים, עטים, דיסקים, מאמרים שלא קראתי. בתוך כל אלה- אני, לבושה בסמרטוטי הבית שלי, מוארת באור הבהיר של תחילת סוף היום.
אני מסתכלת על העציצים שעל אדן החלון ונותנת למבט לנדוד אל הרחוב הקטן ומשם, בחולמניות, למקומות אחרים. אני אוהבת את הרגעים הארוכים האלה, כשהשמיים משתנים לאט. המחשבה משתחררת מההגיון ומסתחררת.
עוד מעט יבוא החושך. נדמה שהנשף יכול להתחיל.
| |
ותודה שקטה.
נשימות נשימות ומבט בלי מילים.
רעדָק, ותודה.
הלילה אני כמו פרפר שבוקע מגולם. רטוב וחיוור ועדין מאוד.
מחר תבוא השמש ואפשר אולי יהיה לפרוס את הכנפיים
ולעוף
כמו בגלגול הקודם.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
